ההבדלים בין סעיף 80 לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי

עוד ציינה השוטרת שושנוב כי במהלך סריקות בתוך היישוב פגשה בתובע המוכר לה מאירועים קודמים, תוך שציינה : "הבחנתי בו בשדות ולא בסמוך לביתו של יו"ר הוועד, זה מסר לי כי הוא בעוד 10 דקות נוסע כי ב 8 הוא מסיים להפגין. הסברתי לעמרם כי במידה ויפתח שוב אירוע 100 ואגיע והוא יפר את התנאים הרשומים לו בהחלטת בית המשפט יעוכב לתחנה, הנ"ל קיבל והבין...עזבתי את המקום". (דוח הפעולה צורף כנספח 2 לכתב ההגנה).

התשתית הנורמאטיבית סעיף 3 לפקודת המישטרה [נוסח חדש] תשל"א-1971, קובע כי המישטרה היא זו המופקדת על "קיום הסדר הצבורי וביטחון הנפש והרכוש". לשוטר מסורה סמכות לעכב אדם במקום המצאו על מנת לברר את זהותו או כדי לחקור אותו עת יש לו יסוד סביר לחשד כי האדם עבר עבירה או עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או ביטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את ביטחון המדינה (ראו סעיף 67 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996.

...

כפי דבריו: "ואז לצורך העניין אמרתי להם שהם יצאו ואם הוא מפר ואם הוא לא התייצב אז שיעכבו אותו לחקירה". לאחר ששמעתי עדותו של רפ"ק בוחבוט, ולנוכח עדויות עדי הנתבעת ודוחות הפעולה שהוגשו, לא מצאתי כי בנסיבות העניין, נפל פגם בהתנהלותו של רפ"ק בוחבוט שפעל כפי סמכותו לעיכוב התובע הקבועה בחוק המעצרים.

לסיכום כפי שפורט על ידי לעיל בהרחבה, לאחר בחינת כלל הראיות, העדויות והסרטונים ממצלמות הגוף של השוטרים שהובאו בפניי במסגרת הליך זה, מצאתי לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענותיו בכתב תביעתו.

לאחר שמיעת העדויות בפניי ותוך שקילת מכלול הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי תביעתו של התובע הוגשה כשזו משוללת כל יסוד.

למשל: סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) המקנה זכות ערר על החלטת בית המשפט בבקשה לעיון בחומר חקירה; סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי המקנה זכות ערעור על החלטת מותב בבקשה לפסלו; סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 המקנה זכות ערר על החלטת בית המשפט בנוגע למעצר, שיחרור, הפרת תנאי ערובה וכיו"ב; סעיף 80(ג) לחוק העונשין המקנה זכות ערעור על החלטת בית משפט המצווה כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל; ועוד.

כך שנינו מפי השופט מ' חשין, ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 467-466 (2002), לגבי שאלה דומה שהתעוררה באותו עניין, אם חיוב בפצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) הוא חיוב אזרחי, או שמא חיוב פלילי-עונשי: "אמרנו כי יש להבדיל ולהבחין בין עיקר לבין טפל, בין הוראות-דין המשמשות בריח-תיכון בסמכות לפסוק פיצויים לבין הוראות-דין שאינן אלא טפלות במערכת. אופייה של הסמכות, כך אמרנו, נגזר בעקרו מהוראות בריח-התיכון. הוראות טפלות, כך הוספנו ואמרנו, אינן עשויות להשפיע אלא במעט על אופייה העקרי של הסמכות [...] אשר לנושא העירעור: כהוראת סעיף 78 לחוק העונשין, ערעור על חיוב בפצוי לפי סעיף 77 יהיה על דרך של ערעור בהליך אזרחי. גם הוראת-חוק זו טפלה היא לעיקר, ואין בה כדי לשנות מן העיקר. ואולם אפשר שיש בה בהוראה זו כדי לחזק – ולו-במעט – את אופיו האזרחי של הפצוי". אם כן, לשם הכרעה בשאלת סיווג ההחלטה, שׂוּמה עלינו להיתחקות אחר מקור הסמכות להחלטה.

...

מבט אל התכלית השנייה, מוביל גם הוא למסקנה דומה.

קושי נוסף שעליו ניתן להצביע, נוכח סיווג ההליך כערעור אזרחי, נוגע לכך שלפי שורת הדין, נאשם המבקש לערער על החלטה המחייבת אותו בהוצאות, ידרש לכאורה לשלם אגרה ולהפקיד ערובה בגדרי הליך הערעור, אך בכך אין כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, לוּ תישמע דעתי, אציע לקבוע כי כליפה רשאי להשיג על ההחלטה המחייבת אותו בתשלום הוצאות, עוד קודם לסיום ההליך הפלילי, בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור 'אזרחית'.

לעמדת המדינה, תכליתו של סעיף 47 (ה) לחוק היא שלא להשיב את העובד לעבודתו עד לסיום כלל ההליכים בעיניינו, כאשר אין מקום להבחנה בין העמדה לדין פלילי או משמעתי, ענין זה עולה מתיקון מס' 9 לסעיף 47 לחוק המשמעת.

מפנה לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט – 1958.

...

לסיום, ובהערת אגב נציין, כי הן בשל התנהלות המדינה כפי שפורטה לעיל והן בשל פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ביגייסקי, אנו סבורים שלאור המורכבות של תיק זה, היו הצדדים פועלים נכון אילו היו מגיעים לפשרה.

מכל המפורט לעיל – דין תביעת התובע להידחות.

באשר למועצה - אנו סבורים שהתנהלות המועצה היא אשר גרמה לתובע לחזור לעבודה מבלי לקבל את הסכמת הנציבות ואף בהמשך להגיש תביעה זו. על כן, על אף תוצאות פסק דין זה אשר דוחה את תביעת התובע, אנו סבורים שעל המועצה לשלם את הוצאות התובע בסך 10,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

בהתאם לכך, ובהתאם לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, המאשימה נידרשת להעביר עם הגשת כתב האישום את מלוא חומר החקירה אל הנאשם ובא כוחו, וזאת לצורך מתן היזדמנות נאותה לנאשם להיתגונן.

על כן, נקבע שיש להבחין "בין מקרה בו בית המשפט מעוניין להזמין עד לצורך הבהרה ביחס לראיה קיימת, לבין הכנסת ראיה חדשה לתוך הזירה ובייחוד זו שעשויה לסייע דוקא לתביעה." (ראו בפיסקה 10).

...

באיזון בין הפגיעה בנאשם שאינה מהותית, ובין האינטרס הציבורי ובעיקרו נשיאה שוויונית בנטל המס וכן הגעה לחקר האמת, יש להגיע למסקנה, גם בהתבסס על שיקול זה, שיש לקבל את ניירות העבודה של המומחה.

לסיכום מצאתי שהפגיעה בנאשם, אילו תתקבל הבקשה להוספת ניירות העבודה אינה מהותית, ואיננה נושאת עיוות דין, ומנגד קיומו של האינטרס הציבורי להגיע אל חקר האמת, ובשים לב שטרם הסתיימה פרשת התביעה, יש לקבל הבקשה.

אני מורה על קבלת ניירות העבודה של המומחה מר ניצן ניב עד תביעה מס' 4.

נטען כי כנגד המשיבים קמה עילת מעצר סטאטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים") נוכח חומרת העבירות שביצעו וטיבן.

במענה לטענותיהם של המשיבים, בכל הנוגע להשוואה בין עניינם לבין עניין בן חיים, טענה המבקשת כי בהבדל מבן חיים, נטען כי המשיבים כאן אף ייצרו את החומרים הנדרשים לשם הרכבת מטען החבלה ובכלל כך החלו בפירור החומרים הפירוטכנים ועל כך מעיד הסיר אשר נתפס בדירה ובו חלקיקי חומר פירוטכני במשקל של כ – 1.8 ק"ג. דיון והכרעה; לאחר שבחנתי את הראיות אשר הוצגו לפני ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי לשלב זה של הדיון, הוצגה תשתית ראייתית המלמדת על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים ולהלן יפורטו נימוקי.

אשר לאל עביד יצויין עוד כי בהודעתו הראשונה טען כי היה בדירה רק פעם אחת לצרכי מסיבה (ראו שורה 74 להודעתו מיום 26/6/23) ואולם, גרסה זו שונתה על ידו לאחר שעומת עם דו"חות צפייה המלמדים על שהותו בדירה גם ביום 11/6/23 (הודעתו מיום 29/6/23 בשורה 241) ואף שהה בה מספר שעות – הוא העיד כי הגיע לדירה וישב בה במשך שעות (שורה 250) ושהביא דברים למסיבה – נרגילה (שורה 264).

...

יחד עם זאת, בהתאם להסכמת הצדדים – הנני מורה כי שירות המבחן יערוך תסקירים למשיבים במסגרתם תובא המלצתו באשר להמשך מעצרם והיתכנות לחלופת מעצר בפיקוח אלקטרוני, בערבויות ובתנאים מגבילים.

בשים לב למצב החירום במדינה בעת החלטתי זו, אינני מוצאת לקבוע סד זמנים נוקשה לעריכת התסקירים, אלא שאלו יוגשו בתוך זמן סביר לבית המשפט וככל הניתן עד למועד הדיון כפי שיקבע להלן.

בהעדר הוראה אחרת יובאו הנאשמים לדיון פיזית על ידי שב"ס. מזכירות- נא להעביר החלטתי זו לצדדים, לשב"ס וכן לשירות המבחן.