מכאן - שיש לראות את העיקולים אשר הוטלו בטרם מסירת אזהרה, כעיקולים זמניים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן:" התקנות") ויש לידון בבקשה לביטול העיקולים "דה נובו" תוך בחינת הבקשה להטלת עיקולים על פי מסגרת הכללים אשר הוגדרו ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 789, בעמ' 800:
"משהועמד העיקול הזמני על בסיס משותף יחד עם שאר הסעדים הזמניים, שוב אין מקום לראות את הבקשה למתן צו העיקול ואת הבקשה לביטולו כשני הליכים נפרדים זה מזה. התהליך שהתחיל בתקנה 362, וקודמתה תקנה 240 משנת תשכ"ג, ונסתיים בתיקונים האחרונים של התקנות, מחייב עתה לראות את הדיון בבקשת הביטול כהמשך הדיון בבקשה המקורית. אמת נכון הדבר, שתקנה244 אינה חלה על העיקול הזמני ותקנה 362 מסמיכה את בית-המשפט או הרשם ליתן צו עיקול על-פי צד אחד כשנתקיימו לכאורה דרישותיה של תקנה 360, להבדיל מהצווים הזמניים האחרים; אך כימעט מכל בחינה אחרת אין עילה להבחין בין צו העיקול לבין הצוים הזמניים האחרים, לאמור: לעניין כל הצוים הזמניים רובץ נטל השיכנוע על המבקש המקורי, וסדרי הדין בבקשת הביטול הם כסדרי הדין בבקשה המקורית, כאילו הוזמן המשיב מלכתחילה לדיון בבקשה; אכן, אם בדיון בבקשת הביטול, יימנע המשיב מלהביא ראיות, יכול שעל יסוד ה"מיסמך" או ה"ראיות המהימנות המקימות זכות לכאורה", ושאר הנסיבות המפורטות בתצהירו של המבקש המקורי, בית-המשפט או הרשם יקבעו שהמבקש עמד בנטל השיכנוע ויקיים את הצוו; אך לעומת זאת אפשרי הדבר, שבין על יסוד חומר הראיות שבתצהיר שניתן לתמיכה בבקשת הביטול ובין על יסוד חקירתו של המצהיר מטעם מבקש העיקול, יוכל מבקש הביטול "לטעת ספק" בצדקת התביעה או בטענת מבקש העיקול כי אי-מתן הצוו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין, ובמקרה זה יבטלו בית-המשפט או הרשם את צו העיקול".
צו העיקול לא פקע איפוא, לא הוכח כי נפל פגם בהמצאתו ואף אינני נידרשת, במסגרת הליך זה, לטענות הנתבעים הנוגעות לעצם הוצאתו (קרי - עצם מתן הצוו) על ידי כב' רשמת ההוצל"פ ( סעיף 6 לסיכומים מטעמם) וסמכותה ליתן הצוו.
...
ראשית, אדרש לעניין טענות הנתבעים הנוגעות לפקיעת העיקול נוכח אי המצאת צו העיקול והבקשות שבצדו על פי התקנות ואומר כי הגם שהבקשה שלפניי נדונה, כאמור, DE NOVO, ואכן יש הגורסים כדעת התובעת כי שעה שמדובר בעיקולים שהוטלו טרם מסירת אזהרה אין תחולה להסדר שקיים בתקנה 367(ב) לתקנות, הרי שיש הגורסים אחרת ומחילים את הוראות התקנות גם על המצאה במקרה כגון דא.
עם זאת, ועל אף האמור, במקרה זה אינני מוצאת כי יש לקבוע שהעיקול פקע וזאת מכמה סיבות :
האחת – טענה בדבר פקיעת העיקול לא נטענה במסגרת הבקשה לביטול עיקולים;
השנייה - בהחלטת כב' רשמת ההוצל"פ שעל בסיסה הוטלו העיקולים לא נקבעו מועדים לשם ביצוע המצאה של צו העיקול ומהנתונים הקיימים בתיק ניתן להגיע למסקנה בדבר ביצוע מסירת הצו בתכוף לאחר שניתן, תוך זמן סביר.
די באמור לעיל, כדי להוביל למסקנה כי מתקיים בענייננו יסוד ההכבדה.
אוסיף ואומר, כי במקרה זה על נסיבותיו, גם שיקולים של צדק ומידתיות, מובילים למסקנה אליה הגעתי.
התוצאה:
הבקשה לביטול עיקולים נדחית.
