מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

ההבדל בין השימוש לרעה לשימוש המותר

בהליך תיק פלילי (ת"פ) שהוגש בשנת 2022 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

כאמור בחוות דעתו של ד"ר רסקין, על-פי הבדיקות שנערכו לנאשם במהלך ההסתכלות, לא ניצפו אצלו סימנים פסיכוטיים או סימנים להפרעה אקטיבית מג'ורית, אך בלטו סימנים של הפרעת שליטה בדחפים, פירומניה (PYROMANIA), הפרעת אישיות אנטי סוציאלית ושימוש לרעה בחומרים פסיכו-אקטיביים.
תמצית עמדתו של ד"ר רסקין, מטעם הפסיכיאטר המחוזי, הייתה כי הנאשם יכול לשלוט בדחפיו, כי בעת מעשיי ההצתות הוא ידע להבחין בין מותר לאסור, כי מעשיו אינם תוצאה של דחף שאינו בר שליטה וכי הוא לא היה חסר יכולת להמנע מהם.
...
בנסיבות הנדונות ומהטעמים שיובאו עתה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנאשם להרים את נטל ההוכחה ולבסס את טענתו בדבר הקרבה לסייג לאחריות פלילית.
בנסיבות אלו, אין מנוס מהמסקנה כי הנאשם אמנם סובל מהפרעת פירומניה לצד הפרעת אישיות אנטי סוציאלית ושימוש מופרז באלכוהול.
גזר הדין – סיכום לנוכח כל האמור, גזר דינו של הנאשם הוא כלהלן: מאסר בפועל למשך שמונה שנים וחצי (8.5), החל מיום מעצרו ביום 27.11.2000.

בהליך בג"ץ (בג"ץ) שהוגש בשנת 2023 בעליון נפסק כדקלמן:

במענה לקשיים השונים שהועלו ביחס להצעת החוק, השיב ח"כ ארבל כי: "הציבור ידע היטב מה בוחר. הוא ידע היטב שאריה []דרעי לא יהיה סתם חבר כנסת שעליו המיגבלה לא חלה [][...] הוא קם ויצא ובחר באריה דרעי כראש סיעה ורצה שהוא יהיה שר בממשלה, בצורה מאוד ברורה. האמירה שנאמרה פה שהמסר שיוצא מהכנסת []כשמחוקקת חוק פרסונאלי שחל מיידית, הכנסת היא המוסד לקבוע מה המותר, מה אסור. ודאי בסמכותה כמכוננת. אין פה מקרה קיצון של טענת התפרקות מסמכותה או שימוש לרעה. התהליכים הללו הם בדיוק אלה עוד טרם הקמת ממשלה – כן, []לפני הקמת ממשלה להיות קשובים לרצון הציבור שהוא ששלח אותנו לכאן. לבצע את התיקונים הנדרשים ככל שהם נדרשים. לטעמי הם לא נדרשים אבל ככל שהם נדרשים נבצעם בצורה ברורה, []ונהיה קשובים. לומר רטרואקטיביות על ממשלה שטרם קמה היא טענה מופרכת. העובדות הללו כולן לרבות הסדר הטיעון היו מונחים לפני הציבור. הציבור אמר את דברו וזו בדיוק חובתה ותפקידה שלנו כרשות מכוננת, לבצע את התיקון הזה כדי שיהיה ברור וחד שאריה דרעי יוכל לכהן" (שם, בעמ' 42).
במצב דברים זה, קרי בהעדרה של חוקה שלמה ופורמאלית ובהנתן המציאות מזה עשרות שנים, בה נורמות חוקתיות בישראל נקבעות, בהליך חקיקתי רגיל וללא הבחנה בין הכובע המכונן והכובע המחוקק, בנגוד להליכים המקובלים בעולם (הנס קלזן על מהותה וערכה של הדמוקרטיה 77-67 (יצחק אנגלרד מתרגם (תשס"ה)) – סבורני כי קיימת חשיבות לא מבוטלת, לשימור מערך האיזונים והבלמים העדין שקיים בין הרשות המכוננת לבין הרשות השופטת (יניב רוזנאי "שימוש לרעה בחוק יסוד" ספר רובינשטיין 1349, 1387-1379 (2021)).
...
על רקע האמור, ניכר כי אין זה ההליך המתאים להכריע בסוגיית הקלון, לא במפורש ולא במשתמע.
סוף דבר בהינתן עמדתי זו, איני מוצא לקבוע שהחלטת ראש הממשלה שלא להעביר את השר דרעי מתפקידו חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות.
בסיכומו של דבר, בהינתן אופי הפגם עליו עמדתי לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת היינו מורים על דחיית העתירות בעיקרן.

בהליך רשות ערעור אזרחי (רע"א) שהוגש בשנת 2023 בעליון נפסק כדקלמן:

כמו כן נטען כי אין חובה בדין לפרסם השמצות שקריות, וכי יש למנוע שימוש לרעה בחסינות.
ההסדר שעומד במרכז דיוננו הוא סעיף 13 לחוק – שמונה 11 סעיפי משנה שבהתקיים התנאים הקבועים בהם, על אף שמדובר בפירסום העונה להגדרת "לשון הרע" שקבועה בחוק, הפירסום הוא "פירסום מותר" ולפיכך אין להטיל אחריות על המפרסם (ובלשון הסעיף, הפירסום "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי").
ואמנם, המשפט המקובל (ובאופן דומה אף הדין הישראלי) מכיר בהבחנה שבין חסינות מוחלטת (absolute privilege, "פרסומים מותרים" כלשונו של חוק איסור לשון הרע) לבין חסינות מסויגת (qualified privilege, "הגנות" בחוק הישראלי) (ראו: ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 799 (1988); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 476-475 (2012); עניין מולקנדוב, בפיסקה 1 לפסק דינה של השופטת א' חיות.
...
האם אמירות אלו חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק)? בהנחה שהתשובה חיובית, האם ניתן לשלול את קיומה של החסינות כאשר הפרסום נעשה שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון? אלו השאלות המרכזיות שניצבות במוקד הבקשה שלפנינו, שלגביהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.
על רקע זה, אני סבורה שיתרון נוסף של הגישה המוצעת על-ידי הוא במתן הגנה ברמה אחידה מפני תביעות לשון הרע למשתתפים בדיונים, ובלבד שפעלו "בתום לב". ת הנשיאה א' חיות: עיינתי בחוות הדעת של חבריי, וכחברתי השופטת ד' ברק-ארז אף אני סבורה כי דברי המערער במסגרת הדיון שהתקיים במועצת העיר רמת גן אינם חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) וכי יש להחזיר את הדיון אל בית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע באשר לתחולת ההגנות שבסעיף 15 לחוק, על הפרסום האמור.
בדומה לחברתי השופטת ברק-ארז, אף אני סבורה כי המבחן שאותו אימץ חברי המשנה לנשיאה – גם לאחר ההבהרה באשר לגדר תחולתו – עשוי להוביל להרחבה ניכרת של החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק.
עם זאת, כחברתי השופטת ברק-ארז אף אני סבורה כי למבחן "סדר היום" עשוי להיות משקל בבחינת תום הלב לצורך תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק.

בהליך תובענה ייצוגית (ת"צ) שהוגש בשנת 2023 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

טענתו של מבקש האישור כי הבקשה לאישור מבוססת על עילה חוזית – כלומר הבנק לא גבה ממנו את העמלה המופחתת שפורסמה בתעריפון, ובכך הפר את החוזה שנכרת בינו לבין הלקוח – נטענת בניסיון להבדיל בין בקשתו ובין בקשת סמוחה.
]“; וכך בסעיף 57: „המשיבים התחייבו במסגרת ההסכמים שנכרתו בינם לבין המבקשים לגבות אך ורק את העמלות המותרות לגבייה.
] במובן מסוים“ – במידה רבה – „משקף שיקול זה אף את המטרה של מניעת ניצול לרעה של הליכי המשפט, כאשר השמוש לרעה מכוון כלפי אותו בעל ־דין שהיה צד להליך קודם, על ־מנת להביאו בדרך זו לוותר על זכות שרכש מכוח פסק ־הדין או לקבל ממנו סעד שלא נתבע בהליך הקודם או נתבע ולא היתקבל“ (זלצמן, בעמ' 14–15).
...
גם טענה זו דינה להידחות, ואין לקבל את ניסיונו של מבקש האישור להיבנות מן ההנחה כי אמירה זו של בית המשפט מלמדת שבקשתו נבדלת ביסודה מבקשת סמוחה.
יוצא אפוא שכל הטענות שעליהן ביקש מבקש האישור להסתמך נטענו בהליך הקודם, ואין להתיר את העלאתן עכשיו בבקשה חדשה.
אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה לאישור על הסף ומורה על דחיית תביעתו האישית של מבקש האישור.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2023 בהמחוזי חיפה נפסק כדקלמן:

פרק ו' לתקנות כותרתו "סילוק כתבי טענות" והוא כולל כמה אפשרויות לסילוק – מחיקת כתב תביעה לפי תקנה 41, מחיקת כתב טענות מחמת שימוש לרעה לפי תקנה 42, דחיית תביעה לפי תקנה 43, הפסקת תובענה לפי תקנה 44, ומחיקה מנהלית לפי תקנה 45.
סעיף 145 לחוק התיכנון והבנייה דורש היתר הן לזה והן לזה, ללא הבחנה ביניהם, וכעולה מהעובדות בכתב האישום, המערערים לא רק השתמשו בשטחים אלא גם הכשירו את החניה למגורים, והכשירו חלל אטום למגורים תוך פתיחת פתחים לחלונות ודלתות.
דוקא המערערים כנראה סבורים שתקנון הבית המשותף מקנה להם זכות לבנות ללא היתר ולהשתמש שימוש שאינו מותר ללא היתר.
...
לא ברור איזו חובה חקוקה הפרו המשיבים לטענת המערערים, לאחר שנטען בסעיף 8 לכתב התביעה ש-"ראשיתה וסופה של תביעה זאת הוא בהפרת הסכם". איזה חוק מצווה על המשיבים שלא לדווח לרשויות על עבירות בנייה? על פי כל האמור לעיל, אין מקום לשנות את פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר ניתן לאחר מתן הזדמנות הוגנת לצדדים לטעון את טענותיהם, ועל פי סמכותו של בית המשפט לדחות את התביעה על הסף מטעם המצדיק זאת, אשר הופעלה לאחר שיקול דעת בהתאם לדין.
על כן, אני דוחה את הערעור.
המערערים ישלמו למשיבים הוצאות משפט, על פי תקנה 153 ועל פי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) בסך 10,881 ₪.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו