הדוד והאחיין הותקפו זה את זה במוטות עץ

טענה זו מוצדקת, ככל שהיא מתייחסת לפרט האישום הראשון, שכן למעט הודעתה של מונה המספרת כי הבחינה בקטין הפצוע וכי הסיעה אותו לעבר תחנת המישטרה המקומית, לא הוצג בחומר הראיות שנימסר לעיוני על ידי ב"כ המבקשת, עו"ד בורג, כל ראיות של ממש, הקושרות את המשיב לבצוע מעשה התקיפה נגד הקטין.

יצויין כי הדוד, מוחמד, המכחיש כי היה מעורב בכל ארוע אלים, אישר עם זאת באמרתו, כי פנה למונה אותו בוקר, וטען בפניה כי ילדיה גרמו לשבירת שמשה של רכב גרר השייך לאחיינו, באופן העשוי להצביע על מניע נוסף למעשה שבירת השמשות ברכבה של מונה.

זאת ועוד; כפי שתואר, מסרו עדים שונים כי זיהו את המשיב כמי שנהג ברכב ההונדה, עובר לבצוע המעשים האלימים בתוך השכונה; מדוח קצין המישטרה רפ"ק מני אוחיון מיום 1.2.2013, עולה, כי הגיע לשכונה בשעה 11:15, ובעקבות מידע נתגלה רכב ההונדה סמוך למיתחם בתי מישפחת המשיב, כשבתוך הרכב נימצאו 4 מוטות עץ (אלות), גרזן מאולתר, ונתגלתה פגיעת קליע במכסה המנוע.

...

ב"כ המשיב טען כי בעדותו של עלי נפלו סתירות לא מעטות באשר לנסיבות הירי, ובין השאר, זאת שעלי טען תחילה, שהמשיב ירה לעברו מספר כדורים, ובסופו של דבר עלה מהעדויות כי בוצע ירי של כדור אחד בלבד שפגע ברגלו.

לטענת התובע במהלך שהותו במקום עבודתו, מחסן עצים/ נגריה, בה הועסק גם אחיינו, הנתבע 1 (להלן גם: "הנתבע"), פרץ ויכוח בניהם ובמהלכו תקף אותו הנתבע במלחציים מברזל, הפיל אותו על הריצפה, חנק אותו בשתי ידיו ובעט בו תוך שהוא מאיים עליו שיהרוג אותו.

לפיכך התשתית העובדתית הנה על פי המפורט בסעיף 1 להכרעת הדין כמפורט- "...המדובר בארוע שארע בסכנין לפני כשנתיים. לפי הנאמר בכתב האישום הרי בתאריך 13.12.03, בנגריית רנטוס בסכנין (להלן: הנגרייה), פרץ ויכוח בין הנאשם לבין עמאד חתחות (להלן: המתלונן), ובמהלכו תקף הנאשם את המתלונן, בכך "שהכה בו במוט ברזל על פניו, הפיל אותו אל הרצפה, חנק אותו בשתי ידיו ובעט בו, תוך שהוא מאיים אליו שיהרוג אותו." כתוצאה מכך נגרם למתלונן קרע בדרכי הדמעות בעין שמאל, שבר מרוסק בעצם הפנים המטומות תת עוריות בזרוע שמאל וכאב בגב התחתון.

חלוקת אחריות אשר לטענת ההיתגרות אותה מעלה הנתבע ובפרט כי התובע הסתיר ממנו כלי עבודה והשפיל אותו בקוראו לו "חולה נפש", מה שהוביל לטענתו להתפרצות הוויכוח במהלכו טוען כי דחף את דודו (התובע) אשר נפל ונחבל מכלי עבודה שפגע בו (פסקה 5 לתצהירו), יצוין כי ככלל טענה להיתגרות מוקדמת עשויה להוביל לחלוקת האחריות, אפילו קיים פסק דין מרשיע בפלילים (ר' לעניין זה פסק דיני בתא (עכו) 1424/05 חלאילה עזמי נגד גטאס יאסר סמיר (פורסם בנבו, 2.12.2007).

...

לאור כל האמור, נחה דעתי כי התנהגות הנאשם עולה לכדי תקיפה כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן גם: "הפקודה").

מטעמים אלו אני דוחה את טענת הנתבע לאשם תורם מצדו של התובע.

סיכום לאור כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע נושא באחריות לביצוע עוולת תקיפה כלפי התובע באירוע התקיפה מיום 13.12.03.

באישום הראשון נטען כי ביום כלשהוא בחודש דצמבר 2003 הגיעו העוררים 1 ו-2 יחד עם אדם נוסף ממשפחתם למקום עבודתו של מוחמד מחמוד אלחמידי (להלן-המתלונן), שהנו אחיינו של בן המשפחה שנהרג בשנת 2002.

לפי האמור באישום הראשון, העורר 1 החזיק בידו נשק ואיים על המתלונן באומרו לו שסופו יהיה כסופו של דודו.

הם הצטיידו ברובים, אקדחים ומוטות עץ. השבעה הגיעו בשני כלי רכב לתחנת דלק ליד הישוב שגב שלום, שם תידלק המתלונן את מכוניתו.

העבירות שבאשום השני הן: קשירת קשר לפשע, החזקת נשק, ניסיון לרצח ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות.

...

לאור זאת נראה לי שאין לומר שהאליבי שהוצג מכרסם בתשתית הלכאורית שהוצגה לגבי עורר זה. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לאליבי של העורר 2.

איני מוכן לתת משקל לפער זמנים מזערי זה. על כן דעתי היא, שבכל הנוגע לעורר 2 יש לומר כי עוצמתן של הראיות הלכאוריות אינה בדרגה כזו שתצדיק החזקתו במעצר לאחר קיום שני התנאים הראשונים: אשר על כן, הנני מחליט לדחות את הערר לגבי העוררים 3,1 ו-4, והנני מחליט לקבלו לגבי העורר 2.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9114/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: עוזיאל בכור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 5.10.08, בת.פ. 40343/05, שניתן על ידי כבוד השופט ח' כבוב תאריך הישיבה: כ"ו בניסן התשס"ט (20.04.09) בשם המערער: עו"ד מזור דוד בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד ירין שגב גב' ברכה ויס ][]פסק-דין

בכתב האישום שהיווה בסיס להרשעה נטען, כי בתאריך 26.11.05, בשעת ערב, שהה המערער במקום כלשהוא בכפר סבא, לשם הגיעו רז אברהם ואחיינו הקטין (להלן: הקטין).

בתשובתו לכתב האישום, טען המערער, כי הותקף על ידי רז והקטין שחבטו בו בכל הבא ליד עד שנפל.

בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגירסה זו, ולא מן הטעם הפשוט שרז לא "הוכה" אלא "נדקר". לאותו אי-אמון תרמה בעיקר העובדה שבמהלך חקירתו נרשמו מפיו של המערער הסברים שונים לעניין פציעתו של רז. בצד הטענה לפיה הוא הסתפק ב"הכאתו" של רז, הוא העלה סברות נוספות לפיהן הוא דקר את רז, ואפשר שהיה זה באמצעות מוט ברזל, קרש או בקבוק שבור.

עוד נקבע, כי גם בעדותו של המערער בבית המשפט הוא חטא לאמת כאשר העצים את פרטי הארוע, ולפיכך קבע השופט המלומד: "התרשמתי באופן ברור וחד-משמעי כי מדובר בגירסת שקר, שנמסרה על ידי [המערער] בבית המשפט מתוך ניסיון לצייר בצבעים ורודים את היתנהגותו במהלך הארוע ולהציג עצמו כקורבן הארוע" (הכרעת-הדין, בעמ' 122).

...

אדרבא, גם בהנחה כי יוזמיו של המפגש האלים היו רז והקטין, וגם אם נניח כי המערער הופתע ונאלץ להתגונן מפני תוקפיו, בסופו של דבר דקירתו של רז התרחשה לאחר שהוא כבר היה בדרכו לעזוב את הזירה, וממילא הסכנה שנשקפה ממנו למערער, ככל שנשקפה, חלפה ועברה.

הנה כי כן, לא מצאנו מקום לשנות מן ההרשעה, וכך היא השקפתנו גם באשר לעונש (15 חודשי מאסר ו-18 חודשים מאסר על-תנאי).

לפיכך, נראה לנו העונש שהושת על המערער מאוזן ואף נוטה לקולה, ועל כן דין הערעור על שני חלקיו להדחות, וכך אנו עושים.

המשיב החזיק בידו נשק מסוג קלצ'ניקוב (להלן: "הנשק") וסאלח אחז במוט עץ. המשיב וסאלח הורו למתלונן לעלות לרכבם ואיימו עליו שאם לא יעשה כן-יירו בו. הלה התמהמה, או אז, הורה המשיב לסאלח "תן לו" והאחרון הכהו באמצעות מוט העץ על ראשו, בעוד המשיב איים על המתלונן, כי אם לא יעלה לרכב-הוא יירה בו בעודו מכוון לעברו את הנשק.

איסמאעיל, אחיינו של המתלונן.

מחמד אבו רקייק, עואד אבו רקייק ואשרף אבו רקייק – דודיו של המשיב, תמכו בגרסתו, לפיה, הם שהו יחד עמו בביתו, כאשר לפתע שמעו צעקות, יצאו והבחינו במתלונן, שתוי, אשר תקף את המשיב.

...

על יסוד כל האמור לעיל, עו"ד בר-ציון עותרת להורות על שחרורו של המשיב.