התובע, שבראשיתו של הליך זה ייצג את עצמו, הגיש תביעה בלשון-הרע ובעוולות נוספות נגד שירות בתי-הסוהר ונגד סוהר אשר, לגירסתו, השמיע כלפיו דברי-בלע ועלבון במהלך מעצרו.
לשיטתה של המדינה לא נפל פגם בהתנהלותו של נתבע 1 וממילא לא נמצא כי הוא פעל בזדון או היה שווה-נפש לאפשרות הפגיעה בתובע.
...
אטעים: סבורני כי לא עשיתי כן לאחר ש"קמתי מכסאי" בהליך זה, אפילו שקבעתי לדחות את התביעה נגד נתבע 1.
במובן זה, לשיטתי, דמתה החלטתי פחות לפסק-דין חותֵם ויותר ל"החלטת-ביניים", אשר כל סמכות יש לבית-המשפט לשוב ולשקול מחדש במהלכו של ההליך.
ובייחוד:
"המסקנה המתבקשת [היא] כי כללי הדין אשר יש להחיל בכל הנוגע לבקשות על-פי סעיף 7ב(ג) לפקודה הינם כללי המשפט המנהלי לפיהם נבחנות כרגיל החלטות מנהליות. אחד מכללי היסוד בדין המנהלי לביקורת שיפוטית על החלטות המינהל הוא כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו ואינו בוחן את תבונתה של ההחלטה. במסגרת הביקורת השיפוטית עליו לבחון את חוקיות ההחלטה ואת סבירותה, על-פי עילות ההתערבות המוכרות בדין המנהלי" (שם, שם).
אלא, שלדעתי אין ההודעה שהוגשה עומדת, בנסיבותיו של מקרה זה – והכול לכאורה, שכן אין החלטתי זו מבקשת לקבוע דבר בקשר לצדקתה של התביעה – ביֶתר-הדרישות.
