החייב טען, כי במהלך תקופת נישואיו למרות שהתגורר מחוץ לבית, החייב היה זכאי לקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי לרבות קיצבאות נכות ו/או הבטחת הכנסה, כאשר כל הקצבות הועברו לחשבון המשותף של בני הזוג כשבפועל היה בשימושה האישי והבלעדי של גרושתו, ולמרות זאת היא הגישה תביעה לדמי מזונות למוסד לביטוח לאומי.
נטען כי בשנת 2000 התגרש החייב מאישתו הראשונה, כאשר חתמו בני הזוג על הסכם גירושין לפיו התחייב החייב לעמוד בדמי מזונות בסך של 500 ₪ לכל ילדה, אך לאור היתמכרותו, טפולי הגמילה ומצבו הכלכלי הקשה הוא לא יכל לעמוד בנטל תשלומי המזונות.
יתרה מזאת נטען, כי מתן הפטר לחייב בעניינינו, יהיה בו כדי לסכל את מטרות המחוקק שנקבעו בפקודה ובחוק המזונות שכן מתן פטר מחוב מזונות עלול לעודד חייבים היתחמקות מתשלום מזונות ביודעם שהם ממילא יקבלו הפטר ותשלום המזונות ישולם על-ידי המל"ל. בנוסף לזאת, טען המל"ל כי מתן ההפטר אף פוגע בקופה הציבורית כאשר המל"ל הפך להיות מממן קבוע של חייבים הנמנעים מקיום פסקי דין למזונות.
...
סבורני כי נסיבות המקרה שלפניי אינן נופלות לגדר אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות מתן הפטר חלוט מחוב המזונות.
על כן, סבורני כי בהתחשב במכלול נסיבותיו של החייב, ובהתחשב בעובדה כי חובו של החייב עומד כיום על סך 43,584 ₪, כאשר קיזוז כ-10% מקצבת הנכות, כפי שהציע המל"ל, לא יפגע בזכותו של החייב לקיום מינימלי בכבוד, וזאת בשים לב לכך שהחייב נשא במסגרת צו הכינוס בצו תשלומים בסך 300 ₪ כאשר הקיזוז המוצע מהקצבה יעמוד בערך על-סך 400 ₪, דהיינו יהיה ביכולתו של החייב לעמוד בו, וכאשר קיזוז כאמור צפוי להימשך לעוד כ-10 שנים לכל היותר.
לסיכום, מיישום המבחנים שנקבעו בפסיקה ובהלכת סלימאן לא נראה כי מצבו של החייב נכנס לגדר המקרים בהם ראוי ליתן צו הפטר לחייב בגין חוב המזונות ועל כן בקשתו נדחית.
