הגשת תביעה הצהרתית וכספית ביחד לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי

לפניי בקשת הנתבעים- אאורה ישראל- יזמות והשקעות בע"מ, מר יגאל יעקב אטרקצ'י ואאורה השקעות בע"מ (להלן: "המבקשים") להורות על מחיקת כתב התביעה המתוקן מאחר שלא שולמה אגרה מספקת לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

תקנה 16(ב) לתקנות מתייחסת למקרה שבו נתבע סכום כספי לאחר תביעה למתן חשבונות באילו המילים: "היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער". תקנה 100 לתקנות קובעת כי ביהמ"ש רשאי בכל עת לצוות על מחיקת תביעה על יסוד אחד הנימוקים המפורטים בתקנה וראו: ס"ק 4 שלשונו: "(4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך". במקרה שלפנינו שולמה אגרה על פי סיווג התביעה כתביעה לסעד הצהרתי.

סעד הצהרתי הנו סעד שבשיקול דעת בית המשפט, וראו ע"א 4076/00 ניצחון ציפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמבורסקי בע"מ פד"י נ"ו (3) 41, 47; רע"א 7886/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ביריאן (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 27.3.2012, להלן: "פס"ד ביראן"): "סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול הדעת. בבוא בית משפט לשקול אם ליתן סעד הצהרתי, עליו לבחון, בין היתר, האם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופראטיבי. תשובה חיובית לשאלה זו משמעה, כי הסעד שהתבקש הוא סעד חלקי בלבד, ובית המשפט ייטה, בדרך כלל, שלא לתתו.. כדי שבית המשפט ייעתר לתביעה למתן סעד הצהרתי, על אף שהיא אינה ממצה את זכויותיו של התובע, על התובע להצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון ולהסתפקות בהצהרה בשלב זה...". בהמשך פס"ד ביריאן נאמר : "הינה כי כן, על אף שהמרצת הפתיחה הוכתרה כבקשה מתוקנת לפסק דין הצהרתי, הרי שלפנינו תביעה כספית להשבה. ביריאן מדגיש בפניי, כי הסכים למחוק מתביעתו את החלקים המוגדרים על ידי המבקש כתביעת השבה כספית. אלא, שלא מצאתי כל הצדקה לאפשר לביריאן לפצל את תביעתו, כך שבשלב הראשון תנתן – אם תתקבלנה טענותיו – הצהרה בדבר ביטול החוזה, ולאחר מכן יתבע בנפרד, בהליך חדש, השבה על פי אותו הסכם. הדבר יוביל להתיידנות כפולה, מבלי שביריאן הצביע על אינטרס לגיטימי לכך... במקרה שלפנינו היה על ביריאן לצעוד בדרך המלך ולהגיש תביעה כספית להשבה תוך תשלום האגרה המתחייבת. במסגרת תביעה כזו היה עליו להעלות את עתירתו בדבר בטלות החוזה – הצהרה שממילא מתחייבת כדי להכריע בתביעת ההשבה. תחת זאת, בחר ביריאן להגיש תביעה המוגדרת הצהרתית, על הנובע מכך לעניין אגרה, ובגופה תביעת השבה. דרך זו איננה לגיטימית". ראו גם ת.א (ת"א) 35269-12-14 חרשי ברזל בע"מ נ' אברהם שועלי (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 12.12.2017): "סעד האכיפה המבוקש איננו סעד הצהרתי גרידא. זהו סעד אשר תועלת כלכלית בצידו.(...) במתכונת המתוקנת של כתב התביעה, התובעת עותרת למתן פסק דין הצהרתי בנוגע לנכס. תקנה 3(1) לתקנות האגרות אינה יכול לחול בעניינינו, שכן להצהרה בעיניין הנכס נודעת משמעות כלכלית. לפיכך, אין המדובר בהצהרה גרידא אלא בהצהרה שזכייה כלכלית בצידה. משכך, גם אם התובענה תופשט מכל הסעדים הכספיים הנזכרים בה, ויוותר אך ורק הסעד ההצהרתי בעיניין הנכס, עדיין מדובר בתובענה שיש לה משמעות כלכלית. " ככזו, על התובעת לשלם את מלוא האגרה הנדרשת בגינה, תוך הערכת שווי הנכס וממנו לגזור את תשלום האגרה.

כך גם בסעיף 78 (א) מתבקש ביהמ"ש "להצהיר, כי ההסכם מיום 27.2.2013 (נספח 2 לכתב התביעה) תקף ומחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, וכי יהא זה נכון, ראוי וצודק לאכפו, ובהמשך לכך ליתן צו לאכיפתו". לדידי, משמעות אכיפת ההסכם הנה חיוב כספי מובהק קרי, "הצהרה שזכייה כלכלית בצידה" (ראו עניין שועלי לעיל).

...

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אכן מדובר בתביעה כספית במסווה של סעד הצהרתי; כפועל יוצא, שולמה אגרה בחסר.

משכך, הנני מורה כי יש לתקן את התביעה על דרך של הוספת הסעדים הכספיים המלאים (בסכומים משוערים) ותשלום האגרה המתחייבת.

משהבקשה החלופית התקבלה- מורה למשיבה לשלם למבקשים את הוצאות הבקשה בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין וזאת תוך 30 יום מקבלת החלטה זו. המזכירות תסגור את בקשה מס' 8 ותשגר את החלטתי לידיעת הצדדים ובאי כוחם.

בתגובה להחלטה האמורה, המבקש הגיש בקשה לידון בעירעור כבקשת רשות ערעור, זאת מכוח תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018.

בכתב התביעה שהוגש על ידי המבקש נתבע סעד כספי בסכום של 849,600 ₪, על בסיס 19 הסכמי שכר טירחה וכן סעד הצהרתי לגבי זכויות שכ"ט בהליכים שונים.

בהחלטה נוספת מיום 18.3.2021 (נספח 4 לבקשה), הבהיר הבורר, לבקשת המבקש, את ההחלטה מיום 14.3.2021, וקבע כדלקמן: "...כפי שהחלטתי ביום 14.3.2021, חייבתי את הנתבעים (המשיבים) ביחד ולחוד בתשלום הסכומים, כפי שהוסכם בין הצדדים, בהתאם להסכמי שכר הטירחה, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, בסך 150,000 ₪ בגין סעיף 9.2 לכתב התביעה וסך של 21,000 ₪ בגין סעיף 9.3 לכתב התביעה". המשיבים הגישו לבית משפט קמא בקשה לביטול החלטות הבורר מימים 14.3.2021 ו - 18.3.2021 (ת"א 44329-03-21) (להלן: "הבקשה לביטול").

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורה אני כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

לפיכך, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

2.2 במקרה ותתקבל תביעתן של הנתבעות שכנגד (התובעות בתביעה העיקרית) ובית המשפט הנכבד ייקבע כי לאביב אין זכות להקצאת מניות כנגד הזרמות הכספים שלו לחברה ובכך לדלל את שיעור אחזקותיהן של הנתבעות שכנגד בחברה, בית המשפט הנכבד מתבקש להעניק לאביב את הסעדים ההצהרתיים הנוספים כדלקמן: 2.2.1 כל ערכן של המניות של הנתבעות שכנגד הנו בבחינת עשיית עושר ולא במשפט ואביב זכאי להשבתו מן הנתבעות שכנגד; 2.2.2 אם, למרות הכל, ייקבע כי היתנהלות התובעות שכנגד והוריהן אינה מספיקה כדי להכיר באחרונים כשלוחיהן של הראשונות, תתבקש ההצהרה כי התנהלותם של הנתבעים כולם מחייבת את המסקנה שעליהם, ביחד ולחוד, להשיב לאביב את סך הזרמותיו לחברה במלואן.

יש להורות על מחיקת התביעה שכנגד לאור תקנה 41(א)(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") ולאור תקנות 2(ג), 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות") - מאחר ובתביעה שכנגד נתבע סעד כספי כתוצאה מצו הצהרתי, על אביב לשלם אגרה לפי תקנה 6 לתקנות האגרות, בשיעור של 2.5% מסכום התביעה המוערך.

לעומת זאת, תקנה 3 לתקנות האגרות שכותרתה "הליכים שרואים את שוים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף", קובעת כי בתביעות מסוימות תשולם אגרה בסכום קבוע, המפורט בתוספת לתקנות (כיום עומד סכום זה על סך של 1,153 ש"ח לתביעות המוגשות לבית המשפט המחוזי (פרט 10 לתוספת לתקנות)).

...

תמצית טענות המשיב (התובע שכנגד) יש לדחות את הבקשה מהנימוקים הבאים: הסעדים להם עתר אביב בתביעה שכנגד הינם סעדים הצהרתיים.

כפי שנפסק בהקשר זה המדיניות הראויה הנקוטה בנושא של תביעות לפסק דין הצהרתי, אמורה להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא פתיח למשפט נוסף לשם קבלת הסעד האופרטיבי ולכן אין לאפשר הגשת תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי, כאשר סביר להניח שבית המשפט יזקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (רע"א 84/98 צעד בריא אלוש אורטופדיה בע"מ נ' sensograph Belgium nv. (פורסם בנבו, 11.3.1998)).

טענה זו נסתרת מכתב התביעה שכנגד עצמו, בדבר הסעד ההצהרתי הנוסף שביקש אביב ביחס להצהרה כי התנהלות הנתבעים שכנגד כולם מחייבת את המסקנה כי עליהם להשיב לאביב את הסכומים שהזרים לחברה במלואם.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

עסקינן בתביעה חוזית-נזיקית הכוללת סעדים כספיים, הצהרתיים וצוים למתן חשבונות ועניינה בהסכמים שנכרתו בין התובעת לבין הנתבעים מס' 1 ו-2, לצורך הקמת שני פרויקטים של בנייה בבית שמש ופרויקט נוסף בטבריה.

כמתחייב מתקנה 11(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 (להלן: התקנות החדשות), פירטה התובעת בכתב התביעה את העובדות המקנות סמכות לבית משפט זה. לטענתה, באחד ההסכמים שנכרת בינה לבין הנתבעים מס' 1 ו- 2 נכללה אמנם תניית בוררות, אך התביעה דנן מתייחסת למרכיבי נזק ולמחלוקות החורגות מתניית הבוררות ועם הנתבע מס' 3 אין הסכם הכולל תניית בוררות.

תקנה 7(א) לתקנות החדשות קובעת כדלקמן: "תובענה תוגש לבית המשפט המצוי במחוז שיפוט של מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים ואם היתה התובענה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבמחוז שיפוטו הם מצויים; אם קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שעליו הוסכם" שתיים הן, איפוא, חלופות הסמכות המקומית בתביעה מן הסוג דנן: האחת - "מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע"; והשנייה - "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים". על פי האמור בכתב התביעה, אף לא אחד מן הנתבעים מתגורר או עוסק במחוז שיפוטו של בית משפט זה: הנתבעים מס' 1 ו-2 מתגוררים בבית שמש, הנתבע מס' 3 מתגורר או עוסק בירושלים וכתובתו של הנתבע מס' 4 אצל הנתבע מס' 3 בירושלים.

פרשנות זו איננה עולה בקנה אחד עם תכלית התקנות החדשות, כפי שפורטה בדברי ההסבר לתקנות (פורסמו באתר משרד המשפטים), בעמ' 7: " ברקע ההסדר בעיניין הסמכות המקומית, שבמסגרתו צומצמו החלופות להגשת כתב תביעה, עמדו מספר ראציונלים. הראציונאל הראשון הוא הצורך בייעול ופישוט הכללים של סמכות מקומית, במטרה לייתר התדיינויות מיותרות בין הצדדים בשאלת יישום הכללים כאמור. ריבוי החלופות הקיימות בתקנות הקודמות יצר התדיינויות סביב השאלה האם התובע הגיש את כתב התביעה למקום השיפוט כנדרש לפי התקנות. כך למשל, התקנות הקודמות קבעו כחלופה נוספת את מקום יצירת ההיתחייבות. בהקשר זה התעוררה לא פעם השאלה האם מקום יצירת ההיתחייבות הוא המקום שבו התובע חתם על ההסכם או שמא מקום חתימת הנתבע על ההסכם כאמור. לגבי החלופה של מקום המעשה או המחדל: החלופה נועדה, בין השאר, למנוע פגיעה במי שניזוק במקום קרוב למקום מגוריו, כאשר הנתבע המזיק מתגורר מרחק רב ממקום זה. בהעדר חלופה זו, יידרש התובע ללכת אל הנתבע, דבר שעלול להכביד עליו. הראציונאל השני נעוץ בכלל הידוע והמוכר מקדמת דנא שלפיו ככלל בעת הגשת תביעה, התובע הולך אחר הנתבע. על התובע מוטל הנטל להוכחת תביעתו, ולכן גם עליו ללכת אחר מקום ההיתדיינות שיש לו זיקה לנתבע. לפיכך, נותרה אפשרות זו לרכישת סמכות מקומית, יחד עם האפשרות לרכישת סמכות מקומית על בסיס מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים...". (על מעמדו המרכזי של הנתבע בהקשר של הסמכות המקומית לפי התקנות החדשות, ראה גם פסק דינו של כב' השופט י' עמית ברע"א 425/20 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מוריס והבה, (30.1.20)).

בנסיבות אלה ועל פי תקנה 28 לתקנות החדשות, מן הראוי לידון בטענת העידר הסמכות אף אם זו לא הועלתה על ידי הנתבע מס' 3 בכתב ההגנה.

...

עם זאת ובנסיבות העניין, מצאתי כי יש לקבל את בקשת הנתבע מס' 3 וזאת מן הנימוקים שלהלן: סוגיית הסמכות המקומית הועלתה על ידי כבר בפתח ההליכים בתיק.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט אלי אברבנאל) בת"א 16682-04-22 מיום 22.5.2022, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן שורה ארוכה של צוי מניעה זמניים, המורים למשיבים 7-2 להמנע מבצוע פעולות הקשורות לנכס מקרקעין נושא ההליך ובכלל זה: איסור על קיום משא ומתן עם צדדים שלישיים; איסור דיספוזיציה; צו המורה למשיבים או מי מטעמם להמנע מכניסה לנכס; איסור חתימה על מיסמך הנוגע לנכס; איסור על נקיטת פעולה בנכס או בכספים המגיעים מהנכס; איסור היתקשרות עם שוכרים ביחס לנכס; איסור על העברת זכויות חוזיות במשיבה 1 וכיוצא בזה.

הנכס נושא ההליך דנן הוא מקרקעין הידועים כגוש 30059 חלקה 170 בירושלים עליהם בנוי מרכז מסחרי ומשרדים בן 4 קומות (לעיל ולהלן: הנכס).

למען שלמות התמונה יצוין כי בין הצדדים תלויים ועומדים הליכים נוספים, המתנהלים אף הם בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 13930-02-22 ות"א 38211-03-22, להלן, יחדיו: ההליכים הנוספים).

ביום 18.4.2022 הגיש המבקש את כתב התביעה לבית משפט קמא, כאשר הסעד המרכזי המבוקש במסגרתו הוא סעד הצהרתי לפיו הסכם ההשקעה בטל.

יוער כי תקנות סדר הדין האזרחי החדשות לא הביאו לשינוי מהותי בהשוואה להסדר שהיה קבוע בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כפי שפורש בפסיקה, ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 409, 418-413 (2021)).

...

במסקנה זו של בית משפט קמא לא ראיתי להתערב, משלא מצאתי בטענות שהובאו לפניי עילה המצדיקה זאת.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.