הגשת עתירה לבג"ץ לשינוי הלכה

בסמוך לאחר תום הדיון השני ניתן על ידינו ביום 9.12.18 פסק דין חלקי, שעיקרו כדלקמן: "טענתם של המערערים [לפיה הקופות הן "עוסק" לצורך גביית דמי ההישתתפות העצמית - ס.ד.מ] יוצאת כנגד פסיקה שניתנה בבית דין זה אך לאחרונה, ובמסגרתה נקבע - בדעת רוב - כי "בכל הנוגע לפעולות שמבצעות קופות החולים במסגרת שירותי סל הבריאות, ובכלל זה בגביית דמי ההישתתפות, יש לראות את הקופות כ"רשות" לעניין חוק תובענות ייצוגיות, ואת דמי ההישתתפות הנגבים על ידי הקופות מכוח הסמיכה בחוק הבריאות יש לראות כ"תשלום חובה אחר" על פי פרט 11" (ע"ע (ארצי) 20139-09-15 מכבי שירותי בריאות - אייל קוצ'ינסקי (26.6.18); להלן: עניין קוצ'ינסקי). הטעמים לפסיקה זו פורטו בהרחבה בעיניין קוצ'ינסקי, ואין צורך כי נחזור עליהם. המערערים אמנם ניסו לשכנענו כי יש לשנות את ההלכה האמורה, אך בהיתחשב בכך שניתנה אך לאחרונה, וכאשר ממילא תלויה ועומדת לגביה עתירה לבג"צ - שקולי יציבות ההלכה מצדיקים לטעמנו בשלב זה לפעול לפיה. נוכח האמור, לא מצאנו מקום להדרש בפירוט לטענות הצדדים בעיניין מעמדן של הקופות כ"רשות" לעניין החוק.

מכבי סבורה כי אין לראות בו משום קבלה משתמעת של העתירה שהרי לא נדרשה אפילו להגיש תגובה, ובהתאם כל שיש בו הוא הנחיה לבית דין זה להשלים את הדיון בשאלות שנותרו להכרעתו, אך לא היתר לחזור אחורנית ולשנות את פסק הדין החלקי (גם אם ברור כיום כי אינו עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בג"ץ בעיניין חיון).

...

הטענות שהעלו המערערים לגבי הפרטים שנדרש מבוטח למלא בטופס של מכבי לא נטענו בבקשה ודינן להידחות כבר מטעם זה. ממילא, "מילוי טופס בקשה במכבי והגשת בקשה אינה סרבול ביורוקרטי והיא תניה לגיטימית". הסעד היחיד שהתבקש כנגד מכבי בנושא הפרסום הוא פרסום הפטור במשרדי הרופאים, בתי המרקחת והמכונים אך המערערים לא הצביעו על מקור חובה כלשהו בקשר לכך.

עם זאת המערערים העלו לטעמנו סוגיה חשובה מבחינה ציבורית הראויה לדיון, ובהתאם שוכנענו כי לא מוצדק היה לחייבם בהוצאות - בכלל ובשיעור שנפסק בפרט.

גם אם קופות החולים אינן "עוסק" (וכאמור הותרנו שאלה זו ללא הכרעה), מעמדן הציבורי וחובות תום הלב וההגינות כלפי מבוטחיהן מחייבים זאת לטעמנו, כחלק מיישומו התקין של סעיף החוק.

סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות, פרט לביטול ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לחובת המערערים בבית הדין האזורי כמפורט בסעיף 71 לעיל.

אזכיר את שאמרתי בהחלטתי בתיק 1411012/1 – החלטה שהמבקשת ציטטה מחלק אחר שלה אך משום מה היתעלמה מחלק זה: בנגוד למצג שמציג המבקש דנן, פסק דינו של בית הדין הגדול בתיק 1250217/3 לא קבע כי הילכת שרגאי אינה תקפה עוד או אינה מחייבת את בית הדין, אלא כי נוכח המעבר, לעניין יישום ההבחנה שבהלכת שרגאי בין 'מזונות' ל'השבת מזונות', ממבחן פרוצידוראלי למבחן מהותי – מעבר המבוסס על פסיקות רבות של בית המשפט העליון עצמו – קמה סמכותו של בית הדין בעיניין שבו עסק בית הדין הגדול בתיק 1250217/3 וכך גם במקרים רבים אחרים, וכי פרשנות אחרת שנאמרה בבע"מ 7628/17 מפי השופט מזוז ושהסיגה את העניין למעשה אחור, אל תקופת המבחן הפרוצידוראלי, ואף ביקשה הלכה למעשה לצמצם את סמכויות בית הדין יותר משהיה נהוג אף בעת שמקובל היה המבחן האמור: (א) אינה מהוה דעת רוב (אף בבע"מ 7628/17 הנ"ל), שלא כעצם הקביעה (שם) כי הילכת שרגאי עודנה שרירה וקיימת; (ב) אינה מחייבת את בית הדין מאחר שאינה פסיקה בהליך בג"ץ המחייבת את כלל הערכאות בישראל אלא פסיקה בעירעור המחייבת את בתי המשפט בלבד; (ג) שינתה מהלכות פסוקות וקבועות של בג"ץ עצמו שלא בדרך המקובלת (וגם משום כך יש לתמוך את האמור כי דעת הרוב שם אכן לא גרסה פרשנות זו, שאינה אמורה בה בפירוש, ולכן לא נזקקה לנקוט בדרך המקובלת עת שמבקש בית המשפט העליון לשנות הילכות שקבעו מותבים קודמים שלו).

שכחה המבקשת לציין כי באותה החלטה אמרתי גם כך: אשר לטענה כי תלויות ועומדות עתירות בבג"ץ נגד פסיקות דומות של בתי הדין במקרים אחרים – אף שטענה זו נכונה עובדתית ככל הנראה, לא ברור כלל מדוע סבור המבקש כי עצם קיומה של עתירה די בו כדי לראות את פסיקת בית הדין שנגדה הוגשה העתירה כאילו בוטלה בבג"ץ. ולא היא.

...

יש בדברי המשיב דברי טעם (גם אם ייתכן שיש בהם אריכות מופרזת קמעא בטענת המבקשת בתגובה לתגובה), אלא שהמענה להם תוך האיזון הראוי כלול אף הוא בעצם ההכרעה שמעין החלטתי בתיק 1411012/1 ומן הטעמים שנאמרו שם. ומאחר שכבר הבעתי את דעתי כי אכן הדרך שבה נקטתי שם ראויה גם לכאן, וכאמור ההשוואה עולה מדברי המבקשת עצמה, הרי שאין בדברי המשיב כדי לשנות מן המסקנה האמורה.

לאור האמור מחליט בית הדין: בית הדין נעתר לבקשת רשות הערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים שקבעה כי מוסמך הוא לדון בענייני מזונות ילדיהם של הצדדים במסגרת 'השבת מזונות' כפרשנותו המהותית של מונח זה. המבקשת תשלים את הליכי הגשת הערעור, היינו: תפתח תיק מתאים, תשלם אגרה ותגיש את כתב הערעור בתוך ארבעה־עשר יום בהתאם לתקנה קלג(5) לתקנות הדיון.

הבקשה לעיכוב ההליכים – נדחית בשלב זה. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

לא למותר לציין כי על פסק הדין בעיניין עטיה הוגשה עתירה לבג"ץ, במסגרתה נטען כי יש לשנות את הילכת רונן, וזו נדחתה [בג"ץ 7054/07 אורה עטיה – המוסד לביטוח לאומי (7.1.2008)].

...

בהקשר זה נציין כי בית הדין האזורי דחה את טענותיה של המערערת בעניין אופן גביית עדותה על ידי חוקר המוסד ואת טענתה כי רישום הדברים בהודעתה אינו מדויק, וקבע כי "לא שוכנענו כי יש טעם לפגם בהודעה שנגבתה על ידי חוקר המוסד או בתמונות שצילם את המערערת". בית הדין אף הצביע על חוסר ההתאמה בין גרסת המערערת בבית הדין לבין גרסאות ראשוניות שמסרה, המתועדות בראיות שהיו לפניו, שאף הן אינן תואמות זו את זו. אחר בחינת כל הראיות והעדויות שהיו לפניו, קבע בית הדין האזורי כי אין לקבל את גרסתה של המערערת כי סגרה את השער עובר לנפילתה, נוכח העובדה כי גרסה זו הועלתה לראשונה במסגרת ההליך המשפטי.

אולם, אנו סבורים כי אין מקום לשינוי ההלכה שנקבעה בעניין רונן.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למוסד שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום.

לא למותר לציין כי על פסק הדין בעיניין עטיה הוגשה עתירה לבג"ץ, במסגרתה נטען כי יש לשנות את הילכת רונן, וזו נדחתה [בג"ץ 7054/07 אורה עטיה – המוסד לביטוח לאומי (7.1.2008)].

...

בהקשר זה נציין כי בית הדין האזורי דחה את טענותיה של המערערת בעניין אופן גביית עדותה על ידי חוקר המוסד ואת טענתה כי רישום הדברים בהודעתה אינו מדויק, וקבע כי "לא שוכנענו כי יש טעם לפגם בהודעה שנגבתה על ידי חוקר המוסד או בתמונות שצילם את המערערת". בית הדין אף הצביע על חוסר ההתאמה בין גרסת המערערת בבית הדין לבין גרסאות ראשוניות שמסרה, המתועדות בראיות שהיו לפניו, שאף הן אינן תואמות זו את זו. אחר בחינת כל הראיות והעדויות שהיו לפניו, קבע בית הדין האזורי כי אין לקבל את גרסתה של המערערת כי סגרה את השער עובר לנפילתה, נוכח העובדה כי גרסה זו הועלתה לראשונה במסגרת ההליך המשפטי.

אולם, אנו סבורים כי אין מקום לשינוי ההלכה שנקבעה בעניין רונן.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למוסד שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום.

שנית, לעצם העניין נראים סכויי העירעור מפוקפקים למדי: בנגוד למצג שמציג המבקש דנן, פסק דינו של בית הדין הגדול בתיק 1250217/3 לא קבע כי הילכת שרגאי אינה תקפה עוד או אינה מחייבת את בית הדין, אלא כי נוכח המעבר, לעניין יישום ההבחנה שבהלכת שרגאי בין 'מזונות' ל'השבת מזונות', ממבחן פרוצידוראלי למבחן מהותי – מעבר המבוסס על פסיקות רבות של בית המשפט העליון עצמו – קמה סמכותו של בית הדין בעיניין שבו עסק בית הדין הגדול בתיק 1250217/3 וכך גם במקרים רבים אחרים, וכי פרשנות אחרת שנאמרה בבע"מ 7628/17 מפי השופט מזוז ושהסיגה את העניין למעשה אחור, אל תקופת המבחן הפרוצידוראלי, ואף ביקשה הלכה למעשה לצמצם את סמכויות בית הדין יותר משהיה נהוג אף בעת שמקובל היה המבחן האמור: (א) אינה מהוה דעת רוב (אף בבע"מ 7628/17 הנ"ל), שלא כעצם הקביעה (שם) כי הילכת שרגאי עודנה שרירה וקיימת, (ב) אינה מחייבת את בית הדין מאחר שאינה פסיקה בהליך בג"ץ המחייבת את כלל הערכאות בישראל אלא פסיקה בעירעור המחייבת את בתי המשפט בלבד, (ג) שינתה מהלכות פסוקות וקבועות של בג"ץ עצמו שלא בדרך המקובלת (וגם משום כך יש לתמוך את האמור כי דעת הרוב שם אכן לא גרסה פרשנות זו, שאינה אמורה בה בפירוש, ולכן לא נזקקה לנקוט בדרך המקובלת עת שמבקש בית המשפט העליון לשנות הילכות שקבעו מותבים קודמים שלו).

אשר לטענה כי תלויות ועומדות עתירות בבג"ץ נגד פסיקות דומות של בתי הדין במקרים אחרים – אף שטענה זו נכונה עובדתית ככל הנראה, לא ברור כלל מדוע סבור המבקש כי עצם קיומה של עתירה די בו כדי לראות את פסיקת בית הדין שנגדה הוגשה העתירה כאילו בוטלה בבג"ץ. ולא היא.

...

נוכח כל האמור אני מחליט ומורה: אני מתיר את הערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי אשקלון שקבעה כי מוסמך הוא לדון בענייני מזונות ילדיהם של הצדדים, במסגרת 'השבת מזונות' כפרשנותו המהותית של מונח זה. המבקש ישלים את הליכי הגשת הערעור, היינו: יפתח תיק מתאים, ישלם אגרה ויגיש את כתב הערעור בתוך ארבעה־עשר יום בהתאם לתקנה קלג(5) לתקנות הדיון.

המשיבה תידרש להשיב לערעור לגופו, ובהמשך לכך יישמע הערעור, בכפוף להפקדת המשיב ערובה להוצאות המשפט בסכום של 30,000 ש"ח בתוך שלושים יום ממועד החלטתי זו. ימי פגרה יבואו במניין הימים.

בקשת רשות הערעור על החלטת בית הדין האזורי שלא לעכב את ביצוע החלטתו למזונות זמניים – נדחית.