הגשת ערעור על תביעת חוב באיחור לפי סעיף 100 לפקודת פשיטת הרגל

בית המשפט המחוזי בחיפה פש"ר 2294-01-12 אברמסון נ' כונס נכסים רישמי מחוז חיפה והצפון ואח' לפני כב' השופטת עפרה אטיאס בעיניין: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 להלן: "הפקודה" בעיניין: ובעניין: אלאונורה אברמסון, ת"ז 311809891 להלן: "המערערת" איגור אברמסון, ת"ז 310093216 להלן: "החייב" ובעניין: הכונס הרישמי מחוז חיפה להלן: "הכונ"ר" ובעניין: עו"ד ענת רום להלן: "הנאמנת" פסק דין

רקע: ביום 13.2.12 ניתן צו כנוס לנכסי החייב; החייב הוכרז פושט רגל ביום 28.2.13; וביום 18.8.15 הגישה המערערת שהנה גרושת החייב היום, את תביעת החוב נשוא העירעור, בצרוף בקשה להארכת מועד, כאשר, לשיטתה, רק ביום 12.7.15 נודע לה לראשונה בדבר המצאות החייב בהליך פש"ר. תביעת החוב הוגשה בגין סכומים שלפי הנטען, הלוותה המערערת לחייב בתקופת נישואיהם ובגין סכומים ששילמה תחתיו, עבור משכנתא, בסך כולל נטען של 152,320 ₪.

ביום 10.11.15 דחתה הנאמנת את תביעת החוב, הן מטעמים פורמאליים – בשל האיחור בהגשתה, והן מטעמים מהותיים.

) לאור האמור לעיל, ולאור החלטתי מיום 30.1.19 שבה אשרתי, בין היתר, לנאמנת לנקוט בכל הפעולות המועילות למימוש הדירה כתפוסה, טענה המערערת כי יש לקבל את העירעור; לאשר את תביעת החוב שהגישה המערערת; ולאשר את תיקון סכום תביעת החוב – הוספת סך של כ- 310,000 ₪ (המחצית שבה על המערערת לשאת – 155,000 ₪ בערכי קרן) בגין תשלומי המשכנתא כך שסכום תביעת החוב יועמד ע"ס של 307,000 ₪.

...

בענייננו, אני סבורה כי יש לסטות מהקו המצמצם שנקבע ביחס לביקורת השיפוטית על החלטות הנאמן בתביעות חוב המוגשות לו מטעמם של הנושים, ולהתערב בהחלטת הנאמנת בתביעת החוב שהגישה המערערת.

מכאן, שלא מן הנמנע שהתמונה המלאה שנפרשה לפניי רק בעת הדיון בבקשה לביטול ההענקה, הובילה להתרשמות שונה ולמסקנה שונה מזו של הנאמנת.

כאמור, לאחר שנחשפתי למכלול הראיות שהוצגו לפניי במסגרת הדיון בבקשה לביטול הענקה, והעמקתי בהן במסגרת מתן החלטתי בבקשה לביטול הענקה, ולאחר שנחקרו לפניי החייב והמערערת במסגרת הדיון באותה בקשה, ונוכח התייחסותי לגרסת המערערת בהחלטתי בבקשה לביטול הענקה, בקובעי כי ההלוואה ותשלום חלקו של החייב במשכנתה אינם מהווים תמורה בת ערך – הרי שבכל הנוגע לערעור שלפניי, התרשמותי היא כי יש ליתן אמון בגרסת המערערת, אשר נתמכת בגרסתו של החייב בדבר מתן ההלוואה ואי פרעונה.

אכן המועד להגשת ערעור על הכרעות הנאמן בתביעות חוב, על פי הוראת סעיף 184 לפקודת פשיטת רגל הנו 45 יום ממועד המצאת ההכרעה בתביעת החוב לידי המערער.

כאמור הנאמן לא הצביע על מועד ספציפי ומשכך הטענה כי העירעור הוגש באיחור ודינו להדחות – אינה יכולה לעמוד.

...

כאמור הנאמן לא הצביע על מועד ספציפי ומשכך הטענה כי הערעור הוגש באיחור ודינו להידחות – אינה יכולה לעמוד.

סיכום: מן המקובץ לעיל, אני קובעת כדלקמן: בהעדר מידע על מועד מסירת ההכרעה בתביעת החוב של עיריית הרצליה לידי המערער, הערעור הוגש במועדו.

אשר על כן, הערעור נדחה בזאת.

להלן תמצית טענות החייב: הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של למעלה משלוש שנים, ללא הצדקה ומבלי שהתקיימו התנאים הדרושים על פי ההלכה הפסוקה; צו הכנוס פורסם ברשומות ביום 4.11.15; החייב מסר לכתובת המערער המעודכנת בתיקי ההוצאה לפועל, הודעה בדבר מתן צו הכנוס עם אישור מסירה, אשר נחתם על ידי המערער ביום 22.12.15; ביום 5.11.17 הומצאו לנאמן אישורי המסירה של ההודעות לנושים בדבר צו הכנוס; בסעיף 5 ו-5.1 להודעה על מתן צו כנוס, מטעם הכונ"ר, כתוב מפורשות כי על הנושים להגיש תביעת חוב לכונ"ר, עד לא יאוחר מתום 6 חודשים ממועד צו הכנוס; לטענת החייב, המערער יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע בסעיף 71(ב) לפקודה, הן ברמת ידיעתו האובייקטיבית והן ברמת ידיעתו הסובייקטיבית שכן המערער אינו מכחיש שידע שהחייב נמצא בהליך פשיטת רגל; החייב מציין הילכות בעיניין סעיף 71(ב) לפקודה וטוען כי מקום בו ידע הנושה בפועל אודות צו הכנוס, צריכות להתקיים נסיבות נדירות כדי שניתן יהיה לקבוע שהוא לא יכול היה להגיש תביעת חוב במועד; המערער לא הציג נסיבות נדירות לצורך קבלת תביעת החוב באיחור כה גדול ולא הציג נסיבות מיוחדות מדוע לא יכול היה להגיש תביעת חוב במועד ועל כן יש לדחות את בקשתו.

משידע המערער על הליכי פשיטת הרגל של החייב, היה עליו להגיש תביעת חוב, מוקדם ככל האפשר לאחר שנודע לו על ההליך.

...

להלן תמצית טענות החייב: הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של למעלה משלוש שנים, ללא הצדקה ומבלי שהתקיימו התנאים הדרושים על פי ההלכה הפסוקה; צו הכינוס פורסם ברשומות ביום 4.11.15; החייב מסר לכתובת המערער המעודכנת בתיקי ההוצאה לפועל, הודעה בדבר מתן צו הכינוס עם אישור מסירה, אשר נחתם על ידי המערער ביום 22.12.15; ביום 5.11.17 הומצאו לנאמן אישורי המסירה של ההודעות לנושים בדבר צו הכינוס; בסעיף 5 ו-5.1 להודעה על מתן צו כינוס, מטעם הכונ"ר, כתוב מפורשות כי על הנושים להגיש תביעת חוב לכונ"ר, עד לא יאוחר מתום 6 חודשים ממועד צו הכינוס; לטענת החייב, המערער יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע בסעיף 71(ב) לפקודה, הן ברמת ידיעתו האובייקטיבית והן ברמת ידיעתו הסובייקטיבית שכן המערער אינו מכחיש שידע שהחייב נמצא בהליך פשיטת רגל; החייב מציין הלכות בעניין סעיף 71(ב) לפקודה וטוען כי מקום בו ידע הנושה בפועל אודות צו הכינוס, צריכות להתקיים נסיבות נדירות כדי שניתן יהיה לקבוע שהוא לא יכול היה להגיש תביעת חוב במועד; המערער לא הציג נסיבות נדירות לצורך קבלת תביעת החוב באיחור כה גדול ולא הציג נסיבות מיוחדות מדוע לא יכול היה להגיש תביעת חוב במועד ועל כן יש לדחות את בקשתו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי דין הערעור דחייה, אולם הפטר אשר יינתן לחייב, אם יינתן, לא יחול על החוב למערער, מהנימוקים שיפורטו להלן.

אולם, בית המשפט העליון ריכך את הגישה המחמירה ל- "טעמים מיוחדים" הנדרשים וקבע כי בעל תפקיד הנדרש להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, צריך להתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות להליך הספציפי שבפניו ולבחון את השפעת החלטתו על המשך ניהול ההליך, אך זאת כאשר הנושה לא ידע בפועל על צו הכינוס, ראו: "סיכומו של דבר, כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס – ... – הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.

נוכח האמור לעיל, התוצאה אינה נוחה לשני הצדדים – מצד אחד, דין הערעור דחייה ומצד שני, הפטר שיינתן לחייב לא יחול על החוב למערער.

בתאריך 20.9.2018 הוגשה בקשת הנושה "אס. אר אקורד בע"מ" [להלן: "הנושה"] למתן צו כנוס בעיניינו של החייב והכרזתו כפושט רגל, וזאת לפי סעיפים 6 ו-42 בפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם - 1980 [להלן: "הפקודה"].

על החלטה זו הוגש ערעור על ידי החייב [פש"ר 13385-02-20; להלן: "העירעור"], והדיון בו נקבע ליום 15.2.2021 ובמקביל נקבע גם דיון בבקשה להפטר.

במהלך הדיון בעירעור שבו כל אחד מהצדדים על טענותיהם המשפטיות בדבר חוקיות האפשרות להגיש את תביעת החוב החדשה במועד שהוגשה, וכן באשר לטיב עסקת היסוד העומדת מאחורי החוב כלפי הנושה, והאם ענייננו בחוב אחד או מספר חובות כמספר ההמחאות שלא כובדו.

שנית, העובדה כי הגיש תביעת החוב רק היום, ובאיחור לכאורה, מביאה לכך שניזקו כתוצאה מביטול ההליך אינו בעל משקל רב, שהרי לכאורה צו הכנוס לא פגע בו [אם היה נפגע מצו הכנוס ממילא היה מגיש את תביעת החוב מוקדם יותר].

...

מבין שתי אפשרויות אלו, סבורני כי נכון לבטל את ההליך, על אף עמדתו האחרונה של החייב, ומן הטעמים כי לא ניתן עדיין לקבוע תכנית פירעון.

ככל שלפי דעת הנאמנת אין די בכספים כדי לכסות את הוצאות ההליך, ויש לגבותן ממי מהצדדים, תגיש הנאמנת תחשיב ונימוקים ותינתן החלטה נפרדת בעניין זה. סוף דבר נוכח האמור, אני מורה על ביטול ההליכים בתיק, וניתנות ההוראות כדלקמן: צו כינוס הנכסים ועיכוב ההליכים שניתנו בהליך זה להגנת החייב, בטלים; צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד החייב יבוטל בחלוף 60 יום, וזאת על-מנת לאפשר לנושים לפעול להשגת צו כאמור בהליכים הפרטניים; ישולם לנאמנת שכר לפי תקנה 8 בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א – 1981, אך לא פחות מכתב המינוי, והוצאות גלובליות כפי כתב המינוי.

הדיון בערעור בפש"ר 13385-02-20 מתייתר ואני מורה גם על סגירת הליך זה. זכות ערעור לבית המשפט העליון בהתאם לדין.

בית המשפט המחוזי בחיפה פש"ר 59609-11-22 מסיקה נ' אלמוג ואח' תיק חצוני: 65796 בפני כב' השופטת רבקה איזנברג בעיניין: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 להלן: "הפקודה" בעיניין: תמיר אלמוג, ת"ז 032111767 להלן: "החייב" ובעניין: הכונס הרישמי מחוז חיפה להלן: "הכונ"ר" ובעניין: עו"ד שי פינקלשטיין להלן: "הנאמן" ובעניין: רוני מסיקה, ת"ז 055567291 להלן: "המערער" פסק דין

לפני ערעור על הכרעת הנאמן מיום 18.10.22 אשר דחתה את תביעת החוב שהגיש המערער כנגד החייב בגין הלוואות שלטענתו הלווה לחייב בסכום כולל של 1,577,533 ₪.

המערער אף לא חזר ובצדק על טענות אלו במהלך הדיון שכן משלא נטען כלל כי איחר בהגשת עירעורו ומשהערעור נידון לגופו ובמסגרתו ניתנה לו אפשרות להעלות את כל טענותיו ולהציג את כל ראיותיו, אין בהן רלוואנטיות.

...

אוסיף כי דווקא דברי המערער עצמו במהלך הדיון שהתקיים בפני מחזקים את המסקנה כי צדק הנאמן בקביעתו.

לסיכום, בהתאם לכל האמור, משהמערער עליו נטל ההוכחה להוכיח העברת הכספים כהלוואות מטעמו ,לא הצליח להוכיח טענתו זו ומשמאידך גיסה, הנאמן מצא ראיות ובסיס עובדתי לכך שהתקיימו יחסי שותפות בין המערער והחייב ומאחר שבכל מקרה ,כל הנתונים מצביעים על כך שאין המדובר בהלוואות לגביהן יש התחייבות מטעם החייב להשיב, אלא בהשקעות אותן בחר המערער להשקיע בחברה ,אין מקום להתערב בהכרעת הנאמן אשר דחה את תביעת החוב.

במקרה דנן המערער לא הציג כלל את המסמכים הנדרשים כראיות לעניין מהות ההלוואה ולו לפרטים בסיסיים כגון הוכחת עצם העובדה שמדובר כאמור בעסקת הלוואות, שיעורי הריבית שהוסכמו, התשלומים שבוצעו על חשבון פירעון ההלוואות (שהרי המערער עצמו הודה שמשך כספים מהחשבון בו היה שותף),ולפיכך משמדובר בדרישה מהותית ,בצדק דחה הנאמן את תביעת החוב גם בשל כך. לאור כל האמור, אין הצדקה להתערב בהכרעתו הסבירה בהחלט של הנאמן ואני מורה על דחיית הערעור.