הגשת ערעור באיחור ללא פירוט הסיבות בתצהיר

לאחר שהתקיים דיון בבקשת הביטול (אליו לא התייצבה המצהירה מטעם המערערת) דחה בית משפט קמא את בקשת הביטול מהטעמים הבאים: המצהירה מטעם המערערת לא התייצבה לחקירה נגדית, ומכאן שהנטען בבקשה לביטול פסק הדין נותר בעלמא; המערערת לא הוכיחה כי פסק הדין ניתן על בסיס מידע מוטעה; בדיון טענה ב"כ המערערת לראשונה ל"טעות משרדית", אך גם טענה זו נותרה כטענה בעלמא, משלא הוגש תצהיר אודות אותה טעות.

לאחר שעיינתי בכתב העירעור וכן במסמכים הנוספים שבתיק הגעתי למסקנה כי מתוקף סמכותי לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 יש לדחות את העירעור עוד בטרם תוגש תשובת המשיב, הן מאחר שהערעור הוגש באיחור ואין מקום להאריך את המועד להגשתו, והן מאחר שאין לערעור סיכוי להיתקבל, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

לא ראיתי סיבה להאריך את המועד להגשת העירעור על ידי המערערת.

...

נמצא, אפוא, כי הערעור הוגש באיחור, ללא כל הצדקה, ואף מטעם זה דינו להידחות.

מעבר לדרוש, אציין כי דין הערעור להידחות גם אם היה מתקבל ההסכם המאוחר כראיה נוספת, והייתה מתקבלת טענתה בדבר הסתרת הסכם זה על ידי המשיב (האחרון טען בבית משפט קמא במסגרת בקשה לביטול פסק הדין, ללא תמיכה בתצהיר, כי אין בידיו את ההסכם המאוחר ואינו זוכר כי חתם עליו).

מכלל הטעמים הנזכרים לעיל נדחה הערעור.

ממועד קבלת המינוי עד למועד הגשת הבקשה, עבד ב"כ המבקש במשרדו באופן חלקי בלבד וזאת מסיבות רפואיות (אשר לא יפורטו בהחלטה זו, בשל צינעת הפרט); לטענת ב"כ המבקש, בשל העדרותו לפרקים עקב המיגבלה הנ"ל, חל עיכוב משמעותי בטיפול בתיקיו, וחרף מאמציו לא עלה בידיו לצמצם באופן מלא את הטיפול בתיקים שעל שולחנו, ומשכך חל עיכוב אף בהגשת העירעור.

כאמור, פסק הדין נימסר לב"כ המבקש 20.9.22, ועל פי הבקשה להארכת מועד, אשר הוגשה ללא תצהיר, רק ב-6.10.22 פנה ב"כ המבקש לסיוע המשפטי בבקשה להרחבת מינוי; נטען שהסיוע המשפטי עיכב את הטיפול בבקשה ורק ב-4.12.22, לאחר שכבר חלף המועד להגשת ערעור, אישר הגשת ערעור; למרות האיחור הרב, הבקשה להארכת מועד להגשת העירעור הוגשה כחודש לאחר מכן, ב-4.1.23, תוך שב"כ המבקש מציין: "הח"מ אינו מיתכחש לאפשרות שיכול והיה עליו לבקש מהסיוע המשפטי להעביר התיק לטיפולו של עו"ד אחר ו זאת עקב העדרותו לסירוגין ממשרדו. דא עקא, הח"מ חש בצורך מקצועי, כעו"ד שייצג את המבקש בהליך בביהמ"ש קמא, להמשיך עד תום הטיפול בעיניינו של המבקש על דרך הגשת העירעור". אין באמור כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בטרם אישר הסיוע המשפטי את הרחבת הייצוג, על ידי המבקש עצמו או בא-כוחו או מי מטעם המבקש, תוך פירוט הפנייה לסיוע המשפטי והצורך להמתין להחלטה.

הסתרת העובדה שהליך קודם נוהל בעיניינו של המבקש ובוטל, מבלי לפרט את סיבת הביטול, היא חמורה.

...

], המסקנה המתבקשת היא כי אין כל הצדקה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [.

לכן, המבקש לא סיפק טעמים מיוחדים להגשת הערעור באיחור, או למצער, הגשת הבקשה למתן ארכה באיחור וכן, סיכויי הערעור קלושים, ולכן דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

התוצאה בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור נדחית.

עמדת המשיב: המשיב גורס, כי העירעור האזרחי הוגש באיחור וללא בקשה להארכת מועד ומשכך, דינו להיות מסולק על הסף עקב האיחור.

ובהמשך: "במקרה בו המזכיר המשפטי אינו מקבל מיסמך כאמור, עליו לפרט את הטעמים לכך תוך הפניה לתקנה או להחלטה שלא מולאה ואם בעל הדין אינו מיוצג, עליו לפרט גם את הפעולות שבהן נידרש בעל הדין לנקוט כיד לרפא את הפגם". ובהמשך: "יובהר כי מיסמך שלא אושרה קבלתו רואים אותו כאילו לא הוגש מלכתחילה. למעט אם המסמך המוגש הוא כתב תביעה ואי קבלתו עלולה להביא להתיישנות התביעה או אחת מעילותיה. במקרה כזה, על התובע להגיש את המסמך המתוקן תוך שבעה ימים מהיום שלא קובל. כמו כן, מועד ההגשה של המסמך יהיה המועד שבו הוגש לבית המשפט, ובילבד שקבלתו אושרה". (שם, עמ' 16).

אחת הדרכים לעשות כן היא באמצעות הגשת ראיות מתאימות, כאשר בררת המחדל היא תצהיר הפורש את הגרסה העובדתית והסיבה לאיחור הנטען.

...

עוד אני שוללת את עמדת המערערת, כי כיוון שהמזכיר המשפטי קיבל בסופו של דבר ביום 10.5.2022 את הערעור האזרחי לרישום, הוכשר בכך הערעור האזרחי.

משכך, אני מחליטה כי הערעור האזרחי שהוגש במסגרת ע"א 17756-05-22 הוגש באיחור.

סיכום: מן המקובץ לעיל, אני מחליטה כי לא נפל דופי בהחלטת כב' הרשמת ערקובי מיום 28.3.2023.

טענות המשיב – אין מדובר באיחור קל אלא באיחור של שבעה וחצי חודשים בהגשת העירעור, ואם נבחן לפי חזקת המסירה – 14 ימים, איחור של חמישה חודשים.

הארכת מועד – צודק המשיב כי בהודעת העירעור לא פירטה התובעת כדבעי את הטעמים המיוחדים להארכת מועד להגשת העירעור.

טענות אלו לא נתמכו בתצהיר.

יש כשל לוגי לטעון לפגמים בהחלטת הועדה בשל סיבות שנוצרו לאחר שהתקיימה הועדה בפועל, ניתנה החלטה וזו הפכה לחלוטה, משלא הוגש ערעור בזמן.

...

היות שמדובר בסוגיות כבדות משקל המשליכות דה פקטו על המערערת ועתידה – ראוי להיעתר להארכת המועד ולדון בערעור לגופו.

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור ומשלא נפל פגם משפטי– הערעור נדחה.

המערערת טענה, כך: מדובר באיחור קל מאוד, ולכל היותר של 3 ימים; אין להחשיב במועד המניין את ימי שישי ושבת, שבהם לא ניתן היה להגיש את הערר; סיבת האיחור היא טעות טכנית-משרדית שנעשתה בתום-לב; עיון בכתב הערר מעלה כי הטענות בו הן כבדות-משקל, וסכוי הערר להיתקבל הנו גדול; הסכום הגבוה של העיצום הכספי שהוטל עליה עלול למוטט אותה ולפגוע בבעלי העסק ועובדיו.

אשר לטענה כי האיחור נבע בשל "טעות משרדית טכנית שנעשתה בתום לב" – טענת המערערת בהקשר זה נטענה בלקוניות רבה, וללא כל הסבר מי גרם לטעות, ומה היתה הסיבה לה. הטענה גם לא נתמכה בתצהיר.

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי "ככלל, טעות משרדית אינה מהוה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. זאת גם במקרים שבהם האיחור לא נבע מרשלנות ברורה או מזלזול בהוראות החיקוק, אלא מחוסר תשומת-לב או שיקול-דעת לא נכון של בעלי-הדין או של באי-כוחם" (בש"א 7378/98‏ נתנזון נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה חולון, פ''ד נג(1) 856).

מעבר לכך, גם כאן הטענה הועלתה באופן כללי ביותר, וללא כל הסבר או פירוט, או תימוכין (תצהיר), המלמדים כיצד השפיעה בפועל מגפת הקורונה על היתנהלות המערערת ו/או מי מטעמה.

...

הכרעת בית הדין – נציין תחילה כי מקובלת עלינו במלואה טענת המשיבה, וכן עמדת הועדה עצמה, כי לועדה אין סמכות להאריך מועדים מעבר ל-28 ימים.

על כן, גם טענת סיכויי הערר נדחית.

לסיכום – לא הוכח כי נפל בהחלטת הועדה מיום 28.2.2023 פגם אשר מצדיק את התערבות בית הדין.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.