הגשת כתב הגנה ללא רשות וללא תצהיר

בימ"ש קמא קבע בהחלטתו מיום 24.05.22 כי המבקשים לא פעלו בהתאם להחלטה והוגשו תצהירים לתיק ללא רשות וללא היתר.

נקבע כי עיון בכתב ההגנה שהוגש מטעם המבקשים מעלה כי סכויי הצלחת הגנתו של המבקש 1 נראים, על פניהם, נמוכים מאוד הן במישור האחריות והן במישור הנזק.

נטען כי צדק בימ"ש קמא בדחותו את בקשת המבקש 1 לביטול פסק הדין שניתן נגדו בגין אי התייצבותו, לנוכח אי הגשת תצהיר עינייני התומך בבקשתו ובהיות הבקשה נעדרת נימוק הגנה כלשהוא.

...

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופט יעקב גולדברג) שניתנה ביום 24.05.22 במסגרת ת"א 5422-07-20 ובמסגרתה נדחתה בקשת המבקש 1 לביטול פסק דין שניתן נגד המבקשים בהעדר התייצבות ביום 27.03.22 ולגבי המבקש 2 נקבע כי כדי לא לחסום אותו מהוכחת הגנתו יש להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין בכפוף לתשלום הוצאות המשיבה בסך 1,500 ₪ והפקדת התחייבות כספית להבטחת התייצבותו.

הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי "כאשר מבסס המבקש סיכויים להגנתו יש להיעתר לבקשתו לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, תוך חיובו לשאת בהוצאות המיותרות שגרם לבעל הדין שכנגד. אכן, במצבים מסוימים, כאשר עסקינן בזלזול בוטה בבית המשפט, יתכן שמחדל המבקשים יהיה כה גדול עד כדי כך שיאפיל על השיקול של סיכויי הגנתם לגופו של עניין (רע"א 7657/11 גריסרו נ' ברמן [פורסם בנבו] (18.6.2012))" [רע"א 7612/16 עזבון המנוח סאלח מחמד עבאס ז"ל יורשיו נ' עזבון המנוח סאלח חסין עבאס ז"ל היורש מוחסן סאלח עבאס נושא (21.12.2016)].

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

אני מחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיבה בהליך זה בסכום כולל של 7,500 ₪.

טענות הנתבעים הנתבעים הגישו כתב הגנה בו טענו כי קיימת היתיישנות של כל טענות התביעה, לרבות הטענה בדבר זכויות התובעים לפינויים מהנכס.

בדיון ההוכחות הראשון מיום 28.4.2022 העידו העדים הבאים: מר בנימין סמנדר- מומחה העמותה; הרב נחמיה פישמן – מכהן כיו"ר ועד העמותה, ובנו של המנוח הרב אברהם משה פישמן ז"ל שהפעיל יחד עם אחרים את העמותה; הרב דוד הרולד ברק – שכיהן בין השנים 2012-1983 כחבר ועד יחד עם הרב אברהם משה פישמן ז"ל ואחרים; מר שלומי קדוש – השכיר בעבר את הנכס (לא הוגש תצהיר מטעמו אך עדותו כעד מטעם הנתבעים אושרה בהחלטה מיום 20.1.2022).

סעיף 5א' להסכם הצדדים קובע כלהלן: "לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו... וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו. בין אם השמוש או ההנאה החלקים מוגדרים או בלתי מוגדרים וכן אסור לשוכר להעניק למי שהוא זכות במושכר כבר-רשות בין בתמורה או בלי כל תמורה, בלי לקבל רשות בכתב מאת המשכיר". סעיף 5ה' להסכם קובע כדלקמן: "לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר". אציין, כי הצדדים הוסיפו להסכם סעיף נוסף בו הדגישו כי "אסור לשוכר לבנות על המיגרש בלי רשות המשכיר". הן הנתבע 1 והן הנתבע 3 הודו בחקירותיהם שניבנו שתי יחידות דיור בחצר, לדיור הנתבע 3 ולשיכון אורחים (ראו עמ' 35-34 ועמ' 67-66 לפרוטוקול).

...

ראו לעניין זה רע"א 5071-12 ט.ד.י (עיצוב טקסטיל בינלאומי) בע"מ נ' אבשלום נג'י, פורסם בנבו 24.7.2012, שם נקבע לעניין שיעור הפיצוי כלהלן: "אכן, הענקת סעד מן הצדק, כאשר התקיימה עילת פינוי דייר מוגן אינה הכלל אלא החריג וכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בבוחנו את השאלה האם ראוי להעניק פיצוי כסעד מן הצדק במקרה מסוים, וכן בהתייחס לשאלת גובה הפיצוי הוא רחב. בהכריעו בשאלות אלה יידרש בית המשפט, בין השאר, לאופן התנהגותו של הדייר המוגן; לעילת הפינוי ולחומרת ההפרה; לשאלה האם שולמו על ידי הדייר המוגן דמי מפתח ובאיזה סכום; למשך התקופה שבה נהנה הדייר המוגן מזכות הדיירות המוגנת; למהות הנכס (האם מדובר בדירת מגורים או בנכס מסחרי); לאופי התנהגותו של בעל הדירה; ולנסיבותיו האישיות של הדייר המוגן". לאור העבודה כי מדובר בנכס המשמש כדירת מגורים לדייר מוגן ומשפחתו, אשר מתגוררים בו משך שנים רבות ושילמו דמי שכירות לאורך כל תקופת השכירות, וכן לאור גילם המבוגר – אני סבור כי יש לקבוע פיצוי בסכום המשקף עובדות אלו - והוא 30,000 ₪.

סוף דבר הפועל היוצא הוא, שקמה עילה לפינוי הנתבעים מהמקרקעין זאת בשל הפרת הסכם הדיירות המוגנת על ידם.

עם זאת, אני מקבל את עילת הפינוי רק בכל הנוגע לשטח החצר ותוספות הבניה שנעשו בה, ובכל הנוגע לשטח הנכס המקורי בהתאם להסכם השכירות, אני קובע כי אין לפנות את הנתבעים מן המושכר המוגן, מטעמי צדק, וזאת בכפוף לתשלום פיצוי בסך 30,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום, ולפינוי יתר חלקי המושכר עד יום 31.8.2023.

אשר לסכויי התובענה קבע בית הדין האיזורי כך (סעיף 40): "מבלי לקבוע מסקנות בשלב זה, ניכר כי נידרש בירור עובדתי לצורך בחינת הבקשה להכיר במבקשת כעובדת הרשות. אכן, לא ניתן להיתעלם מכך שהמבקשת עברה מנותן שירותים אחד לבא אחריו במשך למעלה מעשור ומחצה ורק לאחר שעמדה על זכויותיה מול הרשות לא המשיכה להיות מועסקת אצל נותן השירותים הבא. יחד עם זאת המבקשת לא הבהירה כיצד הועסקה על ידי נותני השירותים הנכנסים והאם פנתה לנותן השירותים שזכה במיכרז. במסגרת הסעד הזמני אין מקום לברר זאת שכן ממילא כפי שציינו לעיל, קיימת זהות בין הסעד הזמני לעיקרי ומבוקשת בפועל אכיפת יחסי עבודה כלפי מי שנטען שיש להכיר בו כמעסיק – נושא שלא מבורר ומוכרע במסגרת הליך זמני". אשר למאזן הנוחות נקבע בהחלטת בית הדין האיזורי כך (סעיף 41): "ביחס לנזקיה של המבקשת. הטענה לנזקים אינה ברורה, המבקשת מעלה טענות כלליות, שאינן נתמכות בראיות. ברי כי אדם מפוטר חווה קשיים כלכליים ואף מעבר לכך שעה שנגדע מטה לחמו, יחד עם זאת המבקשת לא פעלה מיד לאחר פיטוריה וכן מבקשת בפועל שייקבע כי הרשות היא המעסיקה שלה, עניין שיש לו השלכה רחבה, במיוחד שעה שמדובר ברשות ציבורית ואין מקום לעשות כן במסגרת סעד זמני. יתר על כן, דוקא בשל כך, הנזק שייגרם לרשות מהיעתרות לבקשה עולה על הנזק שייגרם למבקשת. נזכיר כי המבקשת לא כימתה את תביעתה שהוגשה כסעד הצהרתי בלבד ואין בו תביעה לפצוי כספי כזה או אחר. מקובלת עלינו טענת הרשות כי מתן צו עשה לאכיפת יחסי העבודה בשלב זה של הדיון עשוי לפגוע לא רק ברשות אלא גם לגרום לעיוות ופגיעה באנטרס הצבורי הטמון בתכלית הליכי גיוס עובדים בהתאם לדיני המכרזים להם מחויבת הרשות". בית הדין האיזורי סילק את הבקשה לסעד זמני כנגד המשיב 2 תוך שנימק החלטתו בכך ש"המבקשת העידה לפנינו כי אין לה כל בקשה כלפיו, ועל כן לא ברור מדוע הוכנס להליך הזמני ונגרמו לו הוצאות בשל הצורך להיתגונן בסד זמנים קצר ולהתייצב לדיון.

בפירוט נימוקי העירעור טוענת המבקשת כי שגה בית הדין קמא עת ניסה לשכנע את המבקשת למשוך את בקשתה שאם לא כן תפסקנה הוצאות; העידר היתייחסות לכך שטרם הוגש כתב הגנה על ידי הרשות; לא ניתנה למבקשת האפשרות לשטוח טענותיה או שאלה לא נשמעו בקשב רב; הדיון שנערך לא היה תקין והוגן; החלטת בית הדין קמא סתרה החלטות קודמות; טעה בית הדין קמא עת לא היתייחס כלל לענין חברת החשמל; טעה בית הדין קמא עת מחק את המשיב 2 מהתובענה בעוד שעדין לא השיב על השאלות מדוע פיטר את המבקשת והגם שהוא מעניק שירותים לרשות כקבלן כח אדם.

אציין כי מסעיף 61 לבקשת רשות העירעור משתמע כי לטענת המבקשת המשיב 2 ממשיך לתת לרשות שירותים כקבלן כח אדם, ואולם טענה זו לא נטענה בפירוט הראוי ומכל מקום כאמור המשיב לא נחקר על סעיף 5 לתצהירו (ראו גם חילופי הדברים בין באי כח הצדדים בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים.

בנסיבות המקרה שבפני לא מצאתי הצדקה לחריגה מהכלל האמור ולא שוכנעתי שקיימות נסיבות המחייבות התערבות בהחלטתה של הערכאה הדיונית.

סוף דבר – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, בכפוף להערה בסעיף 27 סיפא בעניין זירוז בירור ההליך, ככל הניתן.

לטענת הצדדים 1 ו-4, טענות צדדי ג' 2 ו-3, הן בגדר "הרחבת חזית אסורה", שכן במסגרת כתב ההגנה, טענו, כי הם לא זוכרים את פרטי הארוע ונסיבותיו ובתצהיריהם באופן "מפתיע", כבר זכרו את הפרטים.

באופן זהה נטען, כי גם האמור בתצהירו של אביו של התובע, תצהיר אשר הוגש ללא רשות בית המשפט, לא חיזק את טענות התובע.

...

נוסף על כך, נוכח המסקנה אליה הגעתי לפיה, שלומי היה המחזיק של הטרקטורון החלופי, ובנסיבות שנוצרו, בין היתר בשל היחסים בין שלומי לאופיר, יש לראות גם באופיר מחזיק בטרקטורון החלופי (שכן כאמור לעיל, קבעתי, כי הוא היה "המחזיק" לצורך מתן ההיתר לעשות שימוש בטרקטורון החלופי), אני סבור, כי דין ההודעה לצדדי ג' 1 ו-4, דינה להתקבל.

יש לציין כי לא אפשרתי את העדתו של הנהג הנטען (העד מר בקיש עופר, החלטתי מיום 01.03.23) שהביא את הכלים האמורים בהחלטות שנתתי וזאת לאחר שלא מולאו החלטות בימ"ש ואולם לא היה בכך כדי לשנות את מסקנתי לאחר שבחנתי את העדויות של הצדדים השלישיים הרלוונטיים ולא נתתי אמון בהעברת כלים אלה למחסן כפי שהעידו.

אני סבור, כי יש לקרנית זכות חזרה כנגד צדדי ג' 1,2,3 ו – 4.

בעיניין ההודעה לצדדים שלשיים, אדגיש כי משעה שהנתבע פעל בנגוד להוראות סעיף 23 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 והגיש את ההודעה לצדדים שלישיים באיחור ניכר ולא במועד הגשת כתב ההגנה, ללא קבלת רשות ביתה משפט לכך, ביום 11.1.23 ניתנה החלטה על הוצאת ההודעה מהתיק.

יחד עם זאת, הנתבע וסיבותיו עימו, בחר שלא להגיש תצהיר מטעמו של מנהל ההסדר ו/או לזמנו לעדות לדיון ההוכחות שנקבע ליום 19.7.23.

...

בנוסף, טענת הנתבע כי נמנע ממנו זימון מנהל ההסדר, מוטב שלא הייתה נטענת, שכן בעקבות רשימת העדים שהגיש הנתבע לתיק, בית המשפט נעתר בהחלטה מיום 13.3.23 לזימון מנהל ההסדר לעדות.

אלא מאי, הגם שלבקשת הנתבע הדיון נדחה, הרי שביום 5.9.23 שב הנתבע והגיש שוב בקשה לדחיית ישיבת ההוכחות הנדחית.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הסך 900,000 ₪, בצירוף ריבית שנתית בשיעור 5% מיום 30.5.18 (מועד חתימת הסכם ההלוואה) ועד למועד הפירעון בפועל.