הגשת כתב אישום בגין אי הגשת דו"חות כספיים והכללת פרט מטעה בדו"ח

ואולם עד למועד הגשת כתב האישום לא פתח הנאשם תיק שומה ברשות המיסים, לא הגיש דוחות שנתיים לשנים 2015-2005, לא הנפיק חשבוניות מס ללקוחותיו, וממילא גם לא דיווח על הכנסות כלשהן, כך שהשמיט הכנסות בסכום של 2,600,000 ₪.

גדר המחלוקת המחלוקת בין הצדדים ממוקדת איפוא בשאלות הבאות: משקל הודאותיו של הנאשם אשר נטען לגביהן שהן הודאות שוא; הקף הכנסותיו של הנאשם; הוכחת הנקיטה במירמה ערמה או תחבולה; הוכחת היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת להיתחמק מתשלום מס; ביטולו של כתב האישום מחמת אי עמידה בזמני הטיפול הנקובים בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה שכותרתה: "משך טפול התביעה עד להגשת כתב אישום". דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו במשפט, מצאתי שהמאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום ברף הנידרש בפלילים ועובדות אלה משכללות את העבירות שיוחסו לנאשם.

בהודעתו ת/2 מיום 09.08.2015, שלושה ימים מאוחר יותר, הציג הנאשם לחוקר דיסק-און-קי הכולל פרטים אודות לקוחותיו מאז שנת 2011 אז החל לדבריו לעבוד לבד, וכן פרטים אודות לקוחות ככל הנראה משנת 2008.

המירמה באה לידי ביטוי בכך שהנאשם לא פתח תיק שומה ברשות המיסים; לא הגיש דוחות שנתיים לשנים 2015-2005 דהיינו הפר את חובותיו החוקיות לרשויות המס במשך 11 שנים; לא הנפיק חשבוניות מס ללקוחותיו; קיבל מחלק מלקוחותיו כסף מזומן ועבד מולם "בשחור" ואפילו כשביקשו לשלם לו בשיק ביקש תשלום במזומן כדי להסתיר את ההכנסה (עדות הנאשם פרוטוקול עמ' 44); פרע המחאות בצ'יינג'; שילם לעובדיו במזומן ולא הוציא עבורם תלושים בנגוד לחובותיו החוקיות כלפיהם (עדות הנאשם פרוטוקול עמ' 45); ולא דיווח על הכנסות כלשהן למרות שנכנסו לקופתו לכל הפחות 2.6 מיליון ש"ח. די בכל אלה כדי להוכיח שהנאשם נקט בדרכי מירמה, ערמה או תחבולה כדי להיתחמק מתשלום מס ואין צורך להדרש לפרשנות פסיקתית כלשהיא (למעלה מן הצורך ניתן לעיין בע"פ 5529/12 אוהב ציון נגד מדינת ישראל (09.11.2014) שאליו הפניתה המאשימה לעניין הוכחת יסוד הכוונה המיוחדת להיתחמק מתשלום מס והמבחנים והדוגמאות שנימנו שם).

ההגנה טענה כי מחוות הדעת עולה שהנאשם "סובל מהפרעה בתפקודים קוגניטיביים ובין היתר נוטה לקבל החלטות מוטעות [...] נמצא ליקוי משמעותי בבוחן המציאות והשיפוט, אם כי לא ברמה פסיכוטית, וכתוצאה מכך פעמים רבות מפרש את המציאות באופן מעוות, מבולבל, חסר היתמצאות ומתנהג בהתאם [...] המומחה מאבחן את הנאשם כסובל מהפרעה דו קוטבית (המוכרת כמחלת נפש), אפיזודה נוכחית היפומאנית" (סעיף 14 לסיכומי ההגנה).

...

גדר המחלוקת המחלוקת בין הצדדים ממוקדת אפוא בשאלות הבאות: משקל הודאותיו של הנאשם אשר נטען לגביהן שהן הודאות שווא; היקף הכנסותיו של הנאשם; הוכחת הנקיטה במרמה ערמה או תחבולה; הוכחת היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת להתחמק מתשלום מס; ביטולו של כתב האישום מחמת אי עמידה בזמני הטיפול הנקובים בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה שכותרתה: "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום". דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו במשפט, מצאתי שהמאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום ברף הנדרש בפלילים ועובדות אלה משכללות את העבירות שיוחסו לנאשם.

ההגנה לא חלקה ולא יכולה הייתה לחלוק על העובדות דלעיל, ומשמצאתי את טענות המאשימה מוצדקות, הטענה בעניין זה נדחית.

סוף דבר אני קובע שעובדות כתב האישום והוראות החיקוק שיוחסו לנאשם הוכחו ברף הנדרש בפלילים.

על כן אני מרשיע את הנאשם בנקיטת מרמה, ערמה או תחבולה, 11 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודה.

נטען שתיקון 116 לחוק התיכנון והבניה, יחד עם סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשל"ו-1985 ותקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי – תיכנון ובניה), תשע"ח-2018 באו להחמיר את הענישה על מבצעי עבירות בנגוד לחוקי התיכנון והבניה, אך מאידך, מאפשרים לאזרח פרק זמן להפסיק את העבירה, להפסיק את השמוש האסור ולפנות את המקרקעין, וכך לא יוכתם בכתם פלילי ולא תוטל עליו כל סנקציה כספית.

היא איננה מבינה בהליכי תיכנון ובניה והבעלים של המקרקעין הציג לה מצג שוא לפיו ניתן להשתמש במקרקעין למטרות תעשייה ועל כן הוטעתה.

הבעלים של הנאשמת שתפה פעולה בחקירתה, מסרה פרטיו של בעל המקרקעין, שהוא למעשה העבריין העקרי והנהנה העקרי, אך זה כלל לא התייצב לחקירה והמאשימה זנחה הטיפול בו. כך, לא ניתן לו קנס מינהלי ולא הוגש נגדו כתב אישום.

למעשה, ההגנה הגישה בקשה לביטול כתב אישום מטעמים של הגנה מן הצדק שעניינם אכיפה בררנית, ואמנם בית המשפט דחה את הבקשה, אך יחד עם זאת קבע שנוכח מחדלה של המאשימה מלנקוט הליך פלילי נגד הבעלים של המקרקעין ונוכח הפגיעה בתחושת הצדק, יהיה מקום לשקול הקלה משמעותית מאוד בעונשה של הנאשמת.

היא הסתיימה ברווח של 254,382 ₪, והבעלים של הנאשמת, גב' גרנות, ובעלה, משכו לאורך השנה משכורות בסך כולל של 162,000 ₪.

מדו"ח מע"מ שנימסר למאשימה עולה שמדובר בהכנסה חייבת במס של 1,052,281 ₪, ובתוספת הכנסה משוערת שתופק בחודש דצמבר (לפי ממוצע של 3 חודשים אחרונים), ההכנסה השנתית תגיע ל-1,160,000 ₪ ממכירות.

...

לפיכך, אני סבור שיש בנסיבות המפורטות לעיל כדי להביא להקלה משמעותית מאוד בעונשה של הנאשמת.

לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 300,000 ₪.

כמו כן, הורשעו הנאשמים ב-4 עבירות של מסירה למנהל או למי שהוסמך על ידיו או לפקיד הבלו ידיעה או הצהרה בלתי נכונה או הטעיה אותם בפרט מסיים העלול לפגוע במילוי תפקידם- עבירות לפי סעיף 26 לחוק הבלו על דלק, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק הבלו") .

המאשימה הפניתה בטיעוניה לפסיקה הקובעת כי מצב בריאותי לקוי של הנאשם אינו יכול לשמש עוגן הצלה מפני מאסר בפועל והבהירה כי אין הנאשם רשאי היה לקיים את עסקו תוך גניבת כספי המיסים, והבחירה בין תשלום המס לבין שימוש פרטי בכספי המע"מ היה נתון בידי הנאשמים.

בקשת רשות העירעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה, תוך שצוין כי "המבקש הורשע במספר רב של עבירות שבוצעו באופן שיטתי במשך כשלוש שנים, כשסך המס שנגרע מקופת המדינה עמד על כ-280,000 ש"ח. כפי שציינו הערכאות קמא, בית משפט זה עמד בעבר על החשיבות שבהטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח בעבירות מס חמורות ועל כך שאין לתת לחלוף הזמן משקל מכריע באופן הפוטר את המבקש ממאסר מאחורי סורג ובריח". רע"פ 5253/17 אשרף אבו סרייה נ' מ"י (16.04.2018) המבקש הורשע בכך שבין החודשים אוגוסט 2008 עד דצמבר 2010 ניכה בדוחות התקופתיים שהגיש למע"מ, מס תשומות בסך של 1,589,961 ש"ח בלא שהיו בידיו חשבוניות מס כדין.

רע"פ 7779/15 חברת כץ עבודות צבע בע"מ נגד מ"י (31.1.16) נדון עניינם של המבקשים שהורשעו לאחר שהודו בבצוע עבירה של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לכך מיסמך מחייב, ובביצוע עבירה של מסירת דו"חות הכוללים ידיעות כוזבות, בגין כך שהשתמטו מתשלום סכום מס בסך 1,520,508 ₪.

עוד יש להיתחשב לקולה בפרק הזמן הניכר שחלף, העומד על כשש שנים, מאז ביצוע העבירות בשנת 2015 ועד להגשת כתב האישום בשנת 2021.

על כן, אבהיר כי לא ניתן לומר שהנאשם נוטל על עצמו את האחריות במלואה, נוכח אי הסרת המחדל, שכן, הסרת המחדל מבטאת הבעת חרטה וקבלת האחריות (ר' את רע"פ 7851/13 עודה נ' מ"י (25.10.2015)), ונוכח מדיניות הענישה המתחייבת בעבירות מעין אלה, בהן מעמד הבכורה ניתן להרתעה יש לראות בכך שיקול לחומרה.

...

בסופו של דבר נגזרו על המבקש 24 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 50,000 ₪.

מכל המפורט, תוך שקילת הפסיקה הנהוגה, הערך החברתי בו פגע הנאשם ונסיבות ביצוע העבירה, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין 12 חודשי מאסר לבין 18 חודשים, לצד ענישה נלווית.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל הנני גוזרת את העונשים הבאים: על הנאשם מאסר לתקופה של 12 חודשים.

המערערים הגישו הודעות ועדכונים רבים עד אשר בתום הדיון לפני ביום 22.5.23, התרתי להם להגיש הודעת ערעור חדשה ומתוקנת הכוללת את כלל טיעוניהם לרבות טענות נוספות שעניינן הוגדר במהלך הדיון לפני.

כמו כן, נילקחו בחשבון הדו"חות הכספיים, ודו"חות רווח והפסד, מהם עולה כי מצבם הכלכלי אינו יציב.

המערער טען כי המערערת עברה פגיעה בצעירותה, אך בעיניין זה לא הוגשה כל ראיה, פרט למכתב אישי מטעמו.

עו"ד דובין אף הטעיה את המערערים טרם הודייתם במסגרת הסדר הטיעון, באמרו כי יתאפשר להם להביא ראיות נוספות ולהגיש את הבקשה להגנה מן הצדק בשלב הטיעון לעונש, אך לא כך קרה.

החלטות ביניים שגויות: ערעור על החלטות ביניים בבקשות טרם דיון ההוכחות: ההחלטה מיום 17.10.22 בעיניין בקשת המערערים לחזור מהמענה לכתב האישום, דחיית מועד הוכחות ומתן זמן למצוא ייצוג חלופי - טיעונים כבדי משקל בטענות מקדמיות היו יכולים לסייע למערערים, אך אלו לא נטענו ברובם, ואף לא הוגשה בעיניינם בקשה ראויה, הגם שהדבר סוכם עם עו"ד קליין.

ההחלטה על אי מתן אפשרות לקבלת מסמכים ומידע המצוי בידי המשיבה לצורך ביסוס הבקשה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק החלטת ביניים לפסיקת הוצאות בסך 2,000 ₪ - אמנם מדובר בעיניין תיאורטי שכן הש' קמא ביטלה, במסגרת גזר הדין, את רכיב ההוצאות שהושת על המערערים בהחלטת הביניים, אלא שבהחלטת ביניים, כפי שנקבע גם בערר שהוגש על החלטה זו, לא היתה לש' קמא הסמכות להטיל הוצאות שנועדו להטלת מורא על נאשמים לא מיוצגים.

...

בהמשך לכך, ביקשו המערערים לעיין בתוכן התיקים, ולבקשה זו לא נעתר בית משפט קמא בקבעו שהדבר טעון קבלת תגובת הצדדים להליך, ואינו נדרש כלל במסגרת טענות הגנה מן הצדק, שבהן בית המשפט בוחן אך ורק את קיומה של אכיפה שוויונית ולא את פרטיו האזוטריים של כל מקרה ומקרה לגופו [החלטת בית משפט קמא מיום 9.11.21].

בקשת המערערים לביטול הרשעה נדחית על ידי, לאור הלכת כתב ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מ"י (21.8.97).

סוף-דבר: הערעורים נדחים.

התביעה הוגשה בתחילה על ידי התובעים, בטענות כספיות מדיני החוזים, לרבות טענות למירמה, אי חוקיות, הטעה ועוד, וכן בקשה למתן צו עשה להורות על ביטול הסכם השכירות בשל הגשת כתב אישום כנגד מקמל ומכתב פינוי מטעם עריית פתח תקווה, בקשה להותיר לתובע בתוך 3 חודשים לפנות את המיגרש ללא תשלם דמי שכירות והקפאת הליכים בגין חוב מוכחש לפוליגון עד לבירור התביעה.

הליכים ואירועים הנוגעים למקמל: הליכים שקדמו להסכם השכירות: מועד ההיתקשרות עם פוליגון הוא בסמוך לאחר שניתן כנגד מקמל צו פינוי והוגש כתב אישום בגין שימוש חורג והקמת עסקו על קרקע חקלאית במקום אחר, הוא כפר אברהם בגינו הורשע ביום 24.1.2016 (רע"ס (פ"ת) 23138-03-15 מדינת ישראל נ' מקמל) (נ/2).

במענה למכתב ההתראה השיב מר מקמל כי: "בהתאם לתוכנית התב"ע שחלה על המיגרש שפרטיו בכותרת, שכרתי מפוליגון את המיגרש. מדובר בקרקע חקלאית, נאמר לי אם אני עוסק בחלקי חילוף גם של טרקטורים וציוד חקלאי, מותר לי לנהל עסק של חלקי חילוף. בהסתמך על יעוץ משפטי זה, שילמתי מעל 500,000 ₪ הוצאות העברה של הציוד מהמגרש בו עסקי שהה – למגרש החדש נשוא השימוע, ובמקביל הגשתי בקשה לרשוי עסק ביום 7 יולי 2017". כן העלה טענות כי פעל במשך שנתיים להוצאת הרישיון מול הערייה, וכי בעלי עסקים אחרים במיתחם זה יושבים על קרקע בהתאם לתב"ע החקלאית ובנגוד אליו הם לא קיבלו זימון להצגת גרסה.

במסגרת טענות פוליגון בעתירה זו, הרלוואנטיות לענייננו, פוליגון טענה כי לא ניתן על פי הדין לעשות שימוש בנכסים לתעשייה ולכן אין לחייב את הנכסים לפי סיווג תעשיה אלא חקלאות.

במסגרת חקירתו הנגדית של מר מקמל, הוסיף וטען מר מקמל כי מסר לגורם מסוים מעטפות עם סכומי כסף במזומן בסך כולל של 50,000 ₪, ולדבריו כל עוד עשה כן, העניינים סודרו כך ששילם את גובה הארנונה שהובטחה לו. החיובים המנופחים ששלחה הערייה החלו רק לאחר שמר מקמל הפסיק להעביר את המעטפות עם הכספים במזומן לידי אותו גורם (ר' עמ' 70 לפרוטוקול שורות 12-38; עמ' 72 שורות 23-26).

כמו כן, הוצגו נספחים רבים ביותר, לרבות הסכמים בכתב, השגה על חיוב בארנונה וכתב התביעה שהוגש בגינו, מיסמכי הנהלת חשבונות ודוחות בגין הנזקים הכספיים שנגרמו למקמל ולמר מקמל, בקשה לקבלת רישיון עסק וההודעה על דחייתה, כתב אישום שהוגש נגד מר מקמל, היתקשרות עם בעלי מיקצוע שונים ותעוד התכתבויות עם פוליגון.

...

טענות ההגנה והתביעה שכנגד מנגד, טוענת פוליגון כי דין התביעה הראשית להידחות שעה שהצדדים חתמו על הסכם שכירות שנעדר כל התייחסות לטענות התובעים לפיהם הובטח להם גובה החיוב בארנונה וסיווג השטח כחקלאי בחיובי הארנונה.

דברים חמורים אלה, המוצאים ביטוי בפרוטוקול (עמ' 70) ואף חמורים מכך בעמ' 72-73, נאמרו לאחר שבית המשפט מצא לנכון להזהיר את הצדדים קודם לכן כי קיימים היבטים לא חוקיים בהליך זה המועלים על ידי הצדדים.

אי הבאתם לעדות פועלת לחובת שני הצדדים בהקשר זה. לאור נסיבות אלה, מצאתי כי דין התביעה העיקרית והנגדית להידחות הדדית.

לסיכום: לאור כל האמור לעיל, התביעה והתביעה שכנגד נדחות.