לשיטת המערערת, עובדה זו גרמה להפחתת אומדן שווי הבית ב-2.2 מיליון ש"ח. כן נטען כי עו"ד מרקס פעל בזדון ובחוסר תום לב וביצע הפחתה מלאכותית של השומה באמצעות הכללת מע"מ מיותר במחיר העסקה, על מנת שזו תתאים להצעת הקונים שעמדה על סך של 4.1 מיליון ש"ח; וכי לא בוצעה היתמחרות כך שהליך המכר לא מוצה.
כבר בשלב זה יובהר כי המערערת הייתה מיוצגת בדיון על ידי בא-כוח אחר; ומשכך, ומשלא צורף לבקשות שהגיש עו"ד בלטר ייפוי כוח או כל מיסמך אחר שממנו עולה כי הבקשות הוגשו על דעתה של המערערת – אין לעו"ד בלטר כל מעמד בהליך.
מבלי להביע עמדה לגופה של השומה, ומשהמערערת לא צרפה לערעור חוות דעת שיש בה כדי לסתור את חוות הדעת השמאית מטעם עו"ד מרקס – גם אם ניתן היה למכור את בית המגורים בתמורה ל-6.3 מיליון ש"ח כטענת המערערת, לא היה בכך כדי להותיר יתרת זכות כלשהיא בקופת הכנוס.
...
משכך, שוכנעתי כי יש לקבל את טענתו של עו"ד מרקס כי טענת הפדיון אינה מבוססת על אפשרות רצינית ומעשית של בני המשפחה לרכוש את הבית.
בהינתן כל האמור, שוכנעתי כי לא היה באיחוד ההליכים תחת בית משפט של פש"ר כדי לגרום לעיוות דין או לפגוע בזכויותיה הדיוניות של המערערת (ראו והשוו: רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' עו"ד הרטמן, פסקה 5 (26.3.2007)).
סוף דבר
אם תישמע דעתי הערעור יידחה.
