הגשת בקשת פירוק בשם חברה על ידי בעל מניות תנאים וסמכויות

במקביל להוראות אלו, אשר עניינן חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, קובע סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) כך: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לידון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן ערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". תחולת סעיף 353א לחוק החברות בבתי הדין לעבודה נדונה בעיניין ע"ר 15046-12-11 חוה נחמני נ' קאנטרי פלורס (מיום 28.1.2013) ( להלן: עניין נחמני) ונקבע, כי הוראת סעיף זה חלה גם בהליכים המוגשים בבית הדין לעבודה: "החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות ניתנת לסתירה בשתי דרכים חלופיות: האחת – 'אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין'; השנייה – 'אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה'; החלטה בבקשה להפעלת ערובה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ועליו ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה האם הוגשה התובענה בתום לב ומה סכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה, האם מצבה הכספי הרעוע של החברה נגרם על ידי היתנהגות הנתבע ועוד". ובהמשך- "בית המשפט העליון הדגיש כי הנטל להוכיח הן את יכולתה של החברה לשלם את הוצאות המשפט והן את הנסיבות המצדיקות שלא לחייב בהפקדת ערובה מוטל על כתפי החברה התובעת, וכי בדרך כלל אין זה ראוי במסגרת בקשה להפקדת ערובה לידון בהרחבה בניתוח סכויי התביעה, ויש להזקק לכך רק כאשר סכויי ההליך גבוהים במיוחד או קלושים מאד; יש לדאוג שקביעת גובה הערובה הנדרשת תהיה מידתית ותאזן נכונה את כל השיקולים הרלוואנטיים". בית המשפט העליון קבע ברע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (מיום 11.2.2009), כי חיוב חברה בהפקדת ערובה במקרה בו לא הוכחה יכולתה לשלם את הוצאות הנתבע מבטא את הכלל.

נהפוכו, כנגד התובעת הוגשה בקשה לפירוק אשר מיתנהלת בבית המשפט, כך במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים ביום 09.02.20 בפני כב' השופטת דניה דרורי אישר ב"כ התובעים כי "הוגשה בקשה כנגד התובעת 1, בקשה של נושה, אבל טרם ניתן צו פירוק...". ללמדך, שמצבה של התובעת שמתנהל נגדה צו פירוק ואף הפסיקה פעילות ונמכרה לצד ג', כפי שיבואר בהמשך, לא יאפשר לה, אף לשיטת התובעים, לשלם את הוצאות הנתבע בסוף ההליך, ככל שייפסקו.

המדובר "בהסכם דברים" שאיננו הסכם מכר, כשלא ברור מתוך ההסכם האם החברה נמכרה למר אליאב, תנאי העסקה ועוד דברים מהותיים בדבר רכישת החברה על ידי הקונה.

התובעת לא טירחה לצרף לתגובתה ולא לתיק בית הדין את הסכם הרכישה שבין התובעת לבין אותו גורם שרכש את המניות בחברה ואשר מסמיך, על פי הטענה, את התובע לחתום בשם החברה, שאיננה עוד בבעלותו להגיש את התביעה בהליך זה או כי הזכויות הנטענות בהליך זה "שייכות לתובע 2". כל שנטען מפי התובעים בהקשר זה כי אין במצבם הכלכלי של התובעים בכדי לחייב אותם בהפקדת ערובה.

...

מנגד, טענו התובעים כי דין הבקשה להידחות.

ומשלא נטען וממילא לא הוכחו נסיבות המצדיקות שלא לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה, דין הבקשה להתקבל.

אין בידי לקבל טיעון זה של התובעים.

סיכומו של דבר- אני קובע שיש לחייב את התובעים בהפקדת ערובה.

בסוף פסק דינו הוסיף בית המשפט את הדברים הבאים: "נראה שהגשת הבקשה להגשת תביעה בשם החברה לוקה בחוסר תום לב מצד [ס.ב.] אשר נקבע לגביה שפעלה נגד החברה תוך שהיא גוררת את המשיבים ואת בית המשפט להליכים משפטיים רבים, במהלכם החליטה לוותר על הסעד שנועד לפרק את השותפות עם המשיבים בדרך הוגנת. במצב דברים זה נראה כי [ס.ב.] אינה זכאית לשוב ולהטריד את המשיבים ואת בית המשפט בהליכים נוספים הנוגעים לאופן ניהול עינייני החברה. ועוד. במסגרת השיקולים האם לאשר את התביעה הנגזרת יש להיתחשב גם באנטרס של בעלי דין אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט. משעניינה של [ס.ב.] בחברה נדון בהליכים משפטיים רבים תוך הקצאת זמן שפוטי רב מאוד, בעוד [ס.ב.] מצדה מוותרת באופן חד צדדי על הסעד העקרי שנפסק לטובתה, נראה כי אין לאפשר [לס.ב.] להמשיך ולנהל הליך נוסף באותם עניינים, גם לא בדרך של תביעה נגזרת" (שם, פסקה 10).

הפסיקה והספרות עמדו לא אחת על רוחב יריעתה של עילת הקפוח ועל רוחב סמכותו של בית המשפט בבואו לפסוק סעד מכוח עילה זו. כך הוסבר כי "הסעד להסרת קפוח מהוה 'הוראת מסגרת' שנועדה 'לאפשר גמישות והתאמת הדין לתנאים המשתנים ולנסיבותיהם של המקרים הקונקרטיים, העומדים לדיון לפני בית המשפט'" (דברי השופט דנציגר בע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת, פסקה 65 (1.9.2015) (להלן: עניין אדלר), תוך ציטוט מדברי צפורה כהן בעלי מניות בחברה כרך ב 93 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: צפורה כהן)).

הינה כי כן, בית המשפט מוסמך לברור את הסעד ההולם את נסיבות המקרה שלפניו; בית המשפט רשאי שלא לפסוק סעד, אף אם מצא כי אמנם היתקיים קפוח; בית המשפט רשאי לפסוק סעד שלא נתבע; בית המשפט רשאי לפסוק סעד בהיתעלם מהסעד שהתבקש על ידי התובע, בין אם השתכנע כי התובע קופח ובין אם לאו; בית המשפט רשאי לקבוע כי מצב הדברים מחייב הפרדות בין הצדדים אף מבלי שנתבקש לעשות כן; בבוא בית המשפט להורות על הפרדות הצדדים, נתונה בידיו הסמכות לקבוע את אופן ההפרדות; ומקום שבו מצא בית המשפט כי יש להורות על מכירה כפויה, פתוחה בפניו הדרך להורות מי מבין הצדדים ירכוש את מניותיו של מי. ובקיצור: מקום שבו בעל מניות מגיש תביעה בעילה של קפוח, מושכות ניהול ההליך ובחירת הסעד המתאים עוברות לידיו של בית המשפט.

בהמשך לאמור, ולנוכח פסק דיננו בע"א 5804/19 הנ"ל, שלושת הערעורים הנוספים שהגישה המערערת נדחים בזה אף הם, ונזכירם בקצרה: (-) ע"א 6998/19 – הוגש על ידי המערערת בעקבות דחיית בקשתה לאישור תביעה נגזרת שהגישה בשם החברה נגד המשיבים.

...

כמפורט בהרחבה לעיל, אנו מורים על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 6.6.2019 (פסק דינה של השופטת רונן), ככל שהוא נוגע לקבלת בקשתה של המערערת "לוותר" על הסעד של מכירה כפויה של מניותיה.

כאמור, אף ערעור זה דינו להידחות.

סוף דבר, שארבעת ערעוריה של המערערת נדחים בזה, כמפורט לעיל.

העידר סמכות: המשיבות מזכירות כי המבקשים הם אלו שהביאו נסח מאת רשם החברות כנספח לכתב התביעה בו נטען כי לימור היא בעלת מלוא המניות ודירקטור יחיד במשיבה 1.

סעיף 1 לחוק החברות, תשע"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") מגדיר "תביעה נגזרת", כך – "תובענה שהגיש תובע בשם חברה בשל עילת תביעה שלה"; סעיף 194 לחוק החברות קובע – "כל בעל מניה וכל דרקטור בחברה (בפרק זה - תובע) רשאים להגיש תביעה נגזרת אם היתקיימו הוראות סימן זה.

לעקרון הנ"ל מספר טעמים ובין היתר, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ממנו נגזר עקרון אי ההתערבות של בעלי המניות בניהולה; החשש מפני ריבוי תביעות, במידה שתנתן זכות תביעה עקרונית לבעלי המניות של החברה; ושמירת סדר העדיפות הרגיל בפרוק חברה.

לכלל מספר חריגים, שעוגנו בעיניין מגן וקשת שאוזכר לעיל – "הכלל הוא, בעקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק אותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שניגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה-בדרך כלל-לבעל מניות, עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את ניזקי החברה. לכלל הנ"ל חריגים מכמה סוגים, ביניהם, נזק שניגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שניגרם עקב קפוח המיעוט. מקרים הנופלים לגדר החריג הם למשל, כאשר לאחר מיזוג, מוקפא מיעוט בעלי המניות על ידי בעלי מניות רוב בתנאים בלתי הוגנים, או כאשר הרוב בחברת אם, מרוקן מתוכן חברת בת בטרנזאקציות בלתי הוגנות בין חברת האם והבת...". מבחינת כתב התביעה עולה כי עיקר התביעה נסובה על טענות מהתחום ה"אזרחי" הרגיל – הפרת הסכמים, התחייבויות, הטעה, העידר תום לב ועשיית עושר.

...

דיון והכרעה יאמר כבר עתה כי לאחר שטענות הצדדים נבחנו, דין הבקשה – דחיה ולהלן הנימוקים; ראשית, יש להידרש לסמכות העניינית; תחילה, יש לציין כי ההחלטה שניתנה ביום 27.11.19 לא קבעה מסמרות, שכן היא לא הועברה כלל לתשובה, והיא ניתנה בעיקר בהקשר של מתן הארכה להגשת כתב ההגנה.

כזכור, בית המשפט לא נעתר למתן ארכה וניתנה הוראה להגיש כתב הגנה.

סוף דבר דין הבקשה – דחייה.

האם מוסמך בית המשפט לחייב בהפקדת הוצאות הנאמן כתנאי למתן צו פתיחת הליכים כנגד חברה, מקום שבו בקשת החברה לצוו פתיחת הליכים מוגשת מטעמי בעל המניות המעוניין להמנע מהטלת עיצומים כספיים אישיים כנגדו.

הבקשה לפירוק שם לא הוגשה על ידי החברה בהיעדר פעילות והמנעות מתשלום אגרה; בנוסף, הבקשה הייתה של הנאמן בסיומו של ההליך, ובשלב זה, לא ניתן להורות על תשלום שכר.

וזו לשון ההחלטה: "8. כפי שעולה מפסקי הדין שאליהם הפנו הצדדים, בפסיקה אומצו שתי גישות לשאלת הבטחת תשלום הוצאות ההליך לרבות שכר טירחת הנאמן. האחת מרחיבה (בה אני מצדדת) והשנייה מצמצמת, הסבורה שלבית משפט אין סמכות בדין לחייב את מגיש הבקשה למתן צו לפתיחת הליכים לשאת בתשלום שכר טירחת בעל התפקיד או בהוצאות ההליך.

אף שעל פי הכללים הידועים, הוצאותיו של בעל התפקיד, כמו גם שכר טירחתו, צריכים לבוא מנכסי החברה ומתקבולים שיתקבלו אגב ניהול ההליך, הרי שבמקרה זה, כמו גם במקרים דומים אחרים שהוגשו, עסקינן בחברה שאינה פעילה מזה שנים ואינה בעלת נכסים או זכויות, כך שכבר בתחילת הדרך – והדברים עולים במפורש מהבקשה – ברי כי קופת הנשייה צפויה להוותר ריקה, הווה אומר: בעל התפקיד, הממונה על ידי בית המשפט ומשמש זרועו הארוכה, צפוי לעבוד חינם-אין-כסף.

...

באיזון הכולל של השיקולים, אני סבור כי התוצאה הצודקת ביותר היא זו המבטיחה את הוצאותיו של הנאמן, ברם בסכום חלקי ומתון יחסית.

איני סבורה כי נוסח סעיף 18 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 לפיו: "מצא בית המשפט כי מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 7 או 9 ייתן צו לפתיחת הליכים" מונע התניית מתן הצו בביצוע ההפקדה.

המזכירות תשגר החלטתי זו לצדדים.

ואולם, הואיל והקף חובותיה נאמד בסך של כ-22,023 ₪ בלבד, היא אינה עומדת בתנאים הקבועים בחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ח - 2018 (להלן: "חוק חידלות פרעון") להגשת בקשה לצוו פתיחת הליכים בידי החברה.

הנאמן סומך בקשתו, בין היתר, על החלטת בית משפט זה (כב' השופטת נועה גרוסמן) מיום 24.5.2023 בעיניין מרקוביץ (ראו: חדל"ת 22159-01-22 א.י. מרקוביץ' השקעות (1990) בע"מ נ' הממונה על הליכי חידלות פרעון - מחוז תל אביב [פורסם בנבו] (24.5.2023), במסגרתה הביע בית המשפט עמדתו העקרונית לפיה "עד שנושא תגמולו של נאמן המתמנה בתיקים ללא תוחלת של הכנסה יוסדר על ידי המחוקק, הרי בנסיבות המתאימות, כאשר מוגשת בקשה למתן צו לפתיחת הליכים על יד חברה ריקה מנכסים ומפעילות מזה תקופה, יש להתנות את פתיחת ההליך והמשך טיפולו בערובה בסכום מינימאלי להבטחת הוצאות הנאמן שעתיד להיתמנות". עוד סבר בית המשפט בעיניין מרקוביץ כי "יש לקבוע כמתודת "כלל אצבע" כי במקרים מעין אלה הוצאות הנאמן יובטחו באמצעות בעל האנטרס והנהנה העקרי מההליך - הלא הוא בעל המניות בחברה המבקשת - וזאת על ידי הפקדת ערובה בשיעור מינימאלי וקבוע".

יצוין כי חרף מתן צו הפרוק בעיניינה של החברה וחרף העברת הבקשה לתשובתו בעל המניות בחברה בלבד, התיימר המשיב להגישה גם בשם החברה.

לטעמי, יש להבחין בין האפשרות לחייב את בעלי המניות בחברה לשאת בהוצאות ההליך, לבין האפשרות להתנות את מתן צו הפרוק או את קידום הליך הפרוק בהפקדת ערובה להוצאות ההליך, בין אם על ידי בעלי המניות בחברה ובין אם על ידי כל גורם אחר המעוניין בקידום הליך הפרוק.

הסעיף מוסיף וקובע כי השר רשאי לקבוע הוראות מיוחדות לעניין שכר הנאמן שמונה לפי פרק זה. נכון להיום, לא הותקנו על ידי שר המשפטים, מכוח סמכותו לפי סעיף 39 לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, תקנות לעניין שכר הנאמן והוצאותיו או הוראות מיוחדות לעניין שכר נאמן שמונה בהתאם להוראות חוק החברות, מכוח סמכותו לפי סעיף 342יד(א)(3) לחוק החברות.

...

כן אני סבורה כי מאחר ומדובר בפעולות הכרחיות וודאיות שיידרש הנאמן לבצע, וכי השכר בגינן מבוסס על מנגנון שעתי, אין כל מניעה להעריך מראש את היקף העבודה שיידרש בעל התפקיד לבצע ולקבוע את השכר הראוי בגינן מראש.

כמו כן, כאמור, ראיתי לנכון להבהיר כי כנגד הפקדת סכום זה כערובה להוצאות יהיה מחויב בעל התפקיד, כתנאי לפסיקת שכרו ולתשלומו, לביצוע מלוא הפעולות הנדרשות עד לחיסול החברה ועליו להביא בחשבון, בתכנון עבודתו, מגבלת סכום זו. נוכח הבהרה זו, ומשמדובר בשכר בגין פעולות שטרם בוצעו, אשר המשיב רשאי, אך אינו חייב, להפקיד ערובה לתשלומו, אני סבורה כי חרף העובדה שצו הפירוק כבר ניתן, לא נפגע ולא עתיד להיפגע כל אינטרס הסתמכות של המשיב.

סוף דבר הפועל היוצא של האמור לעיל הוא שאין מקום לחייב את הנאמן בנקיטת פעולה כלשהי לקידום ההליך, אלא אם כן יובטח תשלום שכרו על ידי מי שמעוניין בקידום ההליך, ובעניינו, כעולה מבקשת הפירוק ומהתשובה לבקשה שבפניי, המשיב.