הגשת בקשה לדחיית טענה להגנה עצמית

ביום 26.07.21 טענו הצדדים ארוכות לעניין הראיות לכאורה, כך גם משיב 1 מפי בא כוחו, ובית המשפט בהחלטה בעיניינם של משיבים 1 ו-2 ציין את העבירות, ציין את הנסיבות הכלליות של התקרית כפי שעלו מכתב האישום ומהראיות שהוצגו בפניו, כמו כן נתן דעתו לסרטון שהוצג בפניו אשר מתעד את הארוע שאירע בחזית בית המשפט וציין שמשיב 1 אמנם לא יזם את התקרית האלימה, אך השתמש בה בסכין שנשא עליו וגרם, לכאורה, לחתך בפניו של משיב 3, וכן קבע שמשיב 1 נראה תוקף את משיב 3, ועל כן דחה את הטענה שמדובר בהגנה עצמית, לפחות על-פי הראיות בשלב הזה.

משיב 1, אשר לא השלים עם החלטת בית המשפט, הגיש ערר לבית משפט המחוזי, כאשר בדיון שהתקיים ביום 10.10.21, טענה ההגנה את אותן הטענות כפי שטענה בבית משפט השלום, אבל בעיקר טענה לעובדה שבית משפט אשר בחן את הראיות ושמע את הטיעונים, לא קבע באופן ברור שמדובר בתיק שמתקיימות בו ראיות לכאורה, שלא היה ניתוח ראייתי לראיות בתיק והתייחסות לטיעוני ההגנה, ולפיכך נוכח אותו פגם מדובר במעצרו של משיב 1 שלא כדין, ועל כן יש להשיב את התיק לצורך קביעה בעיניין זה לבית משפט השלום.

מורה על עיכוב החלטתי עד ליום 25.10.21 בשעה 12:00 המבקשת תעדכן את הסניגור בדבר הגשת ערר אם לאו, עד ליום 24.10.21 בשעה 13:00 המזכירות תעביר החלטתי לצדדים ולמנהלת האיזוק.

...

לסיכום, ניתן לראות שמכלל הראיות, על פניו, משיב 1 הלך ברחוב כשהוא מחזיק את כלבו ברצועה (אם כי לא החזיק אותו על-פי החוק, דהיינו לא נקט אמצעי זהירות לגביו).

מכאן יש להשליך על עוצמת עילת המסוכנות שלטעמי אינה ברף גבוה, ובשים לב לתקופת הזמן שחלפה מאז הגשת כתב האישום, כמו גם העובדה שהמשיב מצוי כחודשיים במעצר ממש ולמעלה מחודש במעצר באיזוק אלקטרוני, יש בכל אלו כדי להביא למסקנה כי ניתן להסיר מעל המשיב את האיזוק האלקטרוני ולהותיר אותו במעצר בית מלא, ובפיקוח המפקחים שאושרו על-ידי בית המשפט – וכך אני מורה.

מורה על עיכוב החלטתי עד ליום 25.10.21 בשעה 12:00 המבקשת תעדכן את הסנגור בדבר הגשת ערר אם לאו, עד ליום 24.10.21 בשעה 13:00 המזכירות תעביר החלטתי לצדדים ולמנהלת האיזוק.

תשובה זו תמוהה שכן עובר לדיון לא נשלחה מטעם הנאשם כל בקשה לזמן את העד, ואף לא הוגשה בקשה לדחיית הדיון מסיבות רפואיות לצורך שמיעת עדותו של העד, שלדברי הנאשם הוא עד משמעותי ביותר שיכול היה לסייע לו בהגנתו.

הנאשם מיזער במכוון את חלקו במהלך הארוע, מסר גרסה מתפתחת ולא עקבית, ניסה לרכך גרסאות קודמות ולתת להן פרשנות הנוחה לו, לרבות טענת הגנה עצמית, אותה כאמור מצאתי לדחות.

...

משלא עמדה המאשימה בנטל להוכיח כי הנאשם היכה את המתלונן במכת אגרוף דווקא, בהעדר חוות דעת של רופא משפטי מטעמה, ובשים לב ליתר הממצאים הרפואיים, אני מקבל את טענת ההגנה לפיה יכול והחבלה נגרמה כתוצאה מנפילתו של המתלונן על הקרקע, אולם זאת לאחר שנדחף בעוצמה על ידי הנאשם, כאשר ברקע היצרות מולדת של תעלת עמוד השדרה (נתון לגביו לא הייתה מחלוקת בין הצדדים), שהוחמרה בעקבות החבלה.

" (ההדגשות הוספו – ע.מ) במקרה שלפנינו, כשם שמצאתי שלא להתעלם מהגרסה הראשונית של הנאשם בשתי חקירותיו ובעימות (ת/3-ת/5), ואף קבעתי שבשינוי והתפתחות הגרסה בשלבים המאוחרים יש משום חיזוק לראיות התביעה, כך אני סבור שלא ניתן להתעלם עתה מאותה גרסה, עת עומדת על הפרק בחינת הלך רוחו של הנאשם.

התוצאה נוכח כל האמור, מצאתי שלא להרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה חמורה שיוחסה לו בכתב האישום, ותחת זאת להרשיעו בעבירה קלה יותר של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

בעקרי טיעוניו הוסיף בא כוח המבקשת, כי לא עומדת למשיב טענת הגנה עצמית, שכן אין מתקיימים התנאים הנחוצים של מידתיות ונחיצות: הדקירות ארעו לאחר שהמנוח השליך את הסכין והמשיב הרימו ביוזמתו; בעת שהמשיב דקר את המנוח, לא היה המשיב חמוש; המדובר בשלוש דקירות בגב ובצד הגוף.

מכאן טען, כי יש לדחות הטענות בדבר הגנה עצמית ויש לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.

...

מכאן המסקנה, כי הגם שיש משקל לכאורי לאמירותיו של המשיב, לא די בהן כלשעצמן כדי למלא את החלל הראייתי הלכאורי, בדבר אופן התרחשות האירוע, ובפרט ביחס לשאלה אם עומדת למשיב טענה להגנה עצמית.

עוד נפסק, כי די בכך שאחד מהתנאים הללו לא יתקיים כדי להביא למסקנה כי אין תחולה לסייג ה"הגנה העצמית" (ע"פ 2648/18 פלוני נ' מדינת ישראל (19.3.20)).

לאור כל האמור, ישנן אמנם ראיות לכאוריות לפיהן המשיב רצח את המנוח, אולם נוכח משקל הטענה בדבר הגנה עצמית, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, הרי שישנה חולשה ראייתית מסוימת, שיש ליתן לה משקל בהליך המעצר.

בד בבד עם כתב ההגנה הגישה הנתבעת כתב תביעה-שכנגד, בו טענה כי במסגרת הסיכסוך בין הצדדים ניכנס התובע ביום 6.1.2021, ללא רשות ותוך היתעלמות מדברי השכנים שהיו עדים לכך, אל השטח הפרטי המשותף לנתבעת ולרמ"י, זאת כאשר בתה בת ה - 8 של הנתבעת שהתה לבדה בבית (להלן: הארוע המאוחר).

אשר לארוע התקיפה הנטען, טענה הנתבעת כי פעלה מתוך הגנה עצמית ולאחר שהתובע לא הותיר לה כל ברירה.

הנתבעת לא פנתה אל התובע בבקשה כי יגזום את הענפים החוסמים את הגישה; היא אף לא ביקשה את רשותו לעשות כן בעצמה, זאת ביודעה כי הוא זה שנטע את העצים וכי למעשה הם בבעלותו.

מכל האמור לעיל, אני דוחה את טענת ההגנה העצמית של הנתבעת וקובעת כי תקפה את התובע.

...

סוף דבר כאמור, התביעה העיקרית מתקבלת ובמסגרתה אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,500 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך של 1,200 ₪ והחזר האגרה ששולמה.

התביעה-שכנגד נדחית, ולפנים משורת הדין - ללא צו להוצאות.

למען הסר ספק, התביעה נגד נתבעת מס' 2 נדחית אף היא, ולאור הסכמת הצדדים בעניין, ללא צו להוצאות.

המאשימה אף התייחסה לטענת הסניגור בנוגע ל'קרבה לסייג ההגנה העצמית' והתנגדה לה, תוך שביקשה להיתלות ולהישען על הסירטון שהוגש בסכמה, ממנו עולה באופן ברור, כי מדובר בנאשם שהכניס עצמו להיתנהגות פסולה ויכול היה למנוע את הארוע, אך בחר שלא לעשות כן. עוד התייחסה לכך שגם כשהיו לנאשם מספר הזדמנויות לעצור את האלימות, הרי שבחר להמשיך ולהכות את המתלונן, כשהיה שרוע על הארץ חסר אונים ויכולת.

על כן, ביקשה המאשימה לדחות את טענת ההגנה להתקיימות הסייג להגנה עצמית.

...

על הצורך בבחינת תחושתו הסובייקטיבית של מי שמצוי במצב זה נקבע בע"פ 4082/08 ולרי גורביץ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.1.2011) נקבע: "לא הרי מי שנתון בנסיבות של תחושת סכנה ומצוקה, כהרי מי שבוחן דברים בחכמה שלאחר המעשה, באוירה השקטה יחסית של אולם בית המשפט". מכל האמור לעיל, ניתן להבין את מצבו ותחושתו הסובייקטיבית של הנאשם, שמבחינתו חייבו אותו להגיב באופן מהיר, אף אם הוא חורג מן הסביר.

מכל אלה, הרי שאני קובעת כי עתירת ההגנה להשית על הנאשם ענישה צופה פני עתיד בלבד איננה סבירה בנסיבות העניין לאור התנהלותו של הנאשם, התנהגותו האלימה ללא הצדקה לפחות ממחצית האירוע ועד לסופו, ובעיקר נוכח החבלה של המתלונן.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר ויום בפועל.