הגנת פרסומים מותרים בהליכים משפטיים ותלונות ללשכת עורכי הדין

עוד טען התובע כי הנתבע לא בדק את שלל הראיות ולא צירף אסמכתות לטענותיו ובכלל זה "תצהיר של מי שטוען כי נוצל ו/או פוברק תצהירו". בכתב ההגנה טען הנתבע כי הדברים שנכתבו בתלונה אינם בגדר הוצאת ו/או פירסום לשון הרע על הנתבע אלא הגשת תלונה ללישכת עורכי הדין בגין היתנהלות אשר לטענתו מנוגדת לכללי האתיקה המחייבים את התובע בהיותו עורך דין ובנסיבות אלו הוא זכאי להגנה הקבועה בס' 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

בכתב ההגנה טען הנתבע כי גם התובענה השנייה הוגשה על מנת להשתיק אותו ולמנוע ממנו ומחבריו לממש את זכויותיהם על פי דין וטען כי התובענה הוגשה בחוסר תום לב בנסיבות בהן התובע יודע כי לנוכח מצבו הרפואי והכלכלי של הנתבע "הגשת תביעות סרק מרובות תיגרום לנתבע נטל כלכלי, נפשי ופיסי כבדים מינשוא". עוד טען הנתבע כי המסרונים ממילא נשלחו לתובע בעקבות בקשתו לגילו מסמכים כפי שהוגשה במסגרת התובענה ועל כן מדובר בפירסום מותר בהתאם להוראת ס' 13 (5) לחוק ועל כן אינו יכול להוות עילת תביעה.

באשר למכתב שנשלח לרשם העמותות ביום 01.11.2015 טען הנתבע כי אין בו משום לשון הרע אך בכל מקרה עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק שכן מדובר על פנייה לגורם מוסמך "ולא לקהלים לא רלוואנטיים לפירסום, מדובר על גוף רישמי במסגרת הליכים שהנתבע היה חייב בחובת דיווח על פיהם" (ס' 24 לכתב ההגנה וראו גם האמור בס' 30 לכתב ההגנה).

בנסיבות בהן התלונה עוסקת, בין היתר, בחוות דעתו של התובע מיום 25.03.2014, חוות דעת אשר נושאת את הלוגו של התובע ואשר היא באופן ברור כפי שנכתב בה חוות דעת משפטית והיא נערכה ע"י התובע בכובעו כעורך דין ולא בכובעו כחבר וועד העמותה או כמי שמתפלל בבית הכנסת, הרי שפנייה ללישכת עורכי הדין בנוגע לסמכות לכתוב את חוות הדעת, להבדיל מתוכנה כמובן, הנה פנייה לגיטימית וסבירה.

...

סיכומו של דבר, טענת ההגנה האמורה של הנתבע נדחית בנסיבות העניין.

במצב דברים זה סבורני כי הנתבע זכאי ליהנות מההגנה הקבועה בס' 15 (10) לחוק.

סיכומו של דבר לנוכח כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התובענות שתיהן.

ה.1 הפרסומים בתלונה ללישכת עורכי הדין ובנספחה בענין הרקע לטפול המשפטי של הנתבעת בתיקי התובע ובענין אי-תשלום שכר טירחה בידי התובע – אמת דברתי לא מצאתי כי הנתבעת הוכיחה הגנת "אמת דברתי" בפירסומה בענין התחייבות התובע לשלם לה שכר טירחה בגין טיפולה בתיקיו.

בענין הקף הפירסום, מדובר בפירסום רק ללישכת עורכי הדין; לא נטען כי הנתבעים פירסמו את תוכן התלונה (לרבות נספחה, כתב התביעה בענין שכר טירחה) בעיתונות, או בפני אנשים נוספים (למעט הגשה בהליכים משפטיים, בבחינת פירסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע).

...

סיום התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד, כמפורט לעיל.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 15,000 ₪.

כן תשלם הנתבעת לתובע בגין אגרה סך של 375 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום 2.9.2018 ועד לפרעון בפועל.

מכתב התלונה של הנתבעת ללשכה לסיוע משפטי ביום 20.4.17 נשלח מכתב מטעם הנתבעת לממונה על האגף לסיוע משפטי במחוז ירושלים ובו נכתב, כי מר זכריה מנהל כנגדה, במשך שנים ארוכות, הליכים משפטיים שונים ומשונים אשר בגינם היא נאלצת לשכור הגנה משפטית, הגובה ממנה מחיר כלכלי גבוה, בעוד מר זכריה, מקבל סיוע משפטי מטעם המדינה, זאת כשלמעשה הוא עובד ומשתכר ואינו זכאי לכך.

אינני נידרשת למכתב התלונה שהגישה הנתבעת ללישכת עורכי הדין, ואשר צורף לתצהיר התובע, מהטעם, שהתובע לא טען בכתבי טענותיו כי מכתב זה מהוה לשון הרע.

את ההכרעה בשאלת חיובה של הנתבעת כלפי התובע בעילה של לשון הרע, יש לבחון בהליך הכולל ארבעה שלבים, כפי שנפסק בע"א 751/10 פלוני נגד ד"ר אילנה דיין-אורבוך (8.2.2012), עמ' 108, (להלן: "פרשת דיין"): "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק... אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפירסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפירסום ועניין צבורי. אם הפירסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפירסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפירסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". על מנת לקבוע האם מדובר בביטוי המהוה פירסום לשון הרע, יש לבחון אותו על פי אמות מידה אובייקטיביות.

...

זאת ועוד, הערעור נדחה, שכן הוגש באיחור (עמ' 8 שורות 20-21).

סוף דבר הנתבעת פנתה ללשכה לסיוע משפטי באופן דיסקרטי כאשר סברה שהתובע מקבל ממר זכריה, הגרוש שלה, תשלומים באופן פרטי.

מכתבה של הנתבעת נשלח אך ורק אל הלשכה לסיוע המשפטי – הגורם המוסמך לבדוק את הטענות שהועלו כנגד התובע ולא פורסם ו/או נשלח לגורמים אחרים באופן שהיה עלול לפגוע בו. אף התנהלות זו יוצרת חזקה שהנתבעת פעלה בתום לב. התובע לא סתר חזקה זו. על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

לטענתו, כעו"ד, עסקינן בתביעה אחת מני רבות של לשון הרע אשר מוגשות באופן שכיח מאוד כנגד עורכי דין , אשר הנן מאוד נפוצות, ומהוות אמצעי להטלת אימה עליו באופן אישי כמייצג את הנתבעת בהליכים המשפטיים השונים ושימוש לרעה בהליכים משפטיים.

הנתבע מפנה לכך שהתובעים אף הגישו כנגדו באופן אישי תלונה ללישכת עורכי הדין, בעיניין הקונפליקט דנא אשר בסופו של יום נגנזה.

בכל הנוגע לשימוש בתואר רו"ח טען כי אכן הוא מחזיק בתואר של רו"ח ובהתאם לחוק לישכת עורכי הדין, רשאי הוא לעשות שימוש בתואר זה. לטענתו של הנתבע המדובר בתביעת השתקה שנועדה להלך אימים עליו בהמשך ייצוגה של הנתבעת ובהליכים השונים שהתנהלו ו/או יתנהלו בין הצדדים.

השאלות שבמחלוקת האמנם הפרסומים הנטענים עולים כדי לשון הרע? קרי האם משלוח המכתבים ע"י הנתבע בשם הנתבעת לבנק לאומי, בנק הפועלים ורשות המיסים עולים כדי לשון הרע ושליחתם מנוגדת להוראות חוק איסור לשון הרע? ככל שיתברר שאכן עסקינן בפירסום לשון הרע, יידרש בית המשפט להכריע בטענות הנתבעים כי מדובר בפירסום מותר ו/או בטענות הנתבעים בדבר קיומן של הגנות.

כאמור, לא רק זאת שאין עסקינן בפירסום לשון הרע, הרי שלאחר שהפכתי בתובענה ובמסכת העובדתית הגעתי להכרעה כי האמירות הנטענות בכתב התביעה חוסות תחת ההגנה המנויה בחוק והמתייחסת להליך משפטי תלוי ועומד.

...

בנסיבות אלו, ולאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים הגעתי להכרעה כי המכתבים מושא התביעה אשר נשלחו לרשות המיסים ולבנקים נשלחו כחלק מההליך המשפטי בין הצדדים והם חוסים תחת ההגנה בחוק המתייחסת להליך משפטי תלוי ועומד, היא ההגנה המנויה בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל דין התביעה כולה להידחות.

נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪ וכן את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪.

גם אם ניתן לומר שאמירות מסוימות בתלונה שהוגשה לועדת האתיקה כוללת פרסומים המהוים לשון הרע, הרי שביחס לאַדן הראשון שלה, אין לנתק את הדברים שיוחסו לאבני מההקשר הכולל של הסיכסוך הכספי שבין השניים, שנפרש בהליכים משפטיים מרובים, שחלקם, לכל הפחות, הוכרעו לטובתו של נסיס ולרעתו של אבני, ולכן אני סבור כי חלה עליהם הגנת סעיף 15(8) לחוק, "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעיניין המשמש נושא התלונה", וועדות האתיקה של המחוזות של לישכת עורכי הדין הנה הרשות המוסמכת לברר תלונות על עבירות אתיות של עורכי-דין, ראו: רע"פ 3742/18 פלוני נ' פלוני (25.7.2018, פורסמה בנבו, פסקה 8).

אוסיף, כי בהחלטות אחרות שניתנו בבית המשפט העליון, עלתה הסברה שהגשת תלונה ללישכת עורכי-הדין הנה גם "פירסום מותר" לפי סעיף 13(5) לחוק, ראו: רע"א 9229/17 פלוני נ' פלוני (3.1.2018, פורסמה בנבו, פסקה 2), שחלה עליו ההגנה הרחבה שנקבעה ב-רע"א 1104/07 חיר נ' גיל (13.8.2009, פורסם בנבו).

...

החידוש שנעשה באלכסנדר הוא חיובו בפיצויים של בעל דין שעשה מעשה כאמור, וכדברי כב' השופט שטיין (בפסקה 33): "מסיבה זו, סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. עבור נסיבות כגון אלו נקוט בידינו כלל משפטי עתיק יומין: ubi jus, ibi remedium (מקום שם הזכות – שם הסעד)..." כב' השופט מינץ הסכים עם תוצאת חוות דעתו של כב' השופט שטיין- דחיית שני הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט גוטובניק) שחייב את המשיבה כהן (המערערת ב-ע"א 161/20) לשלם סכומים מסויימים למערערת (שערערה על דחיית אחד מרכיבי התביעה)- אך ביסס את מסקנתו על עוולת הרשלנות הנזיקית (כפי שעשה בית המשפט המחוזי), והוסיף (פסקה 20): "בנסיבות אלו, אינני מוצא לנכון להביע עמדה באשר להתאמתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כמקור עצמאי להטלת חובה על כהן לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו, כפי שמצא חברי השופט שטיין לעשות". כב' השופט מלצר הצטרף לתוצאה, והוסיף כי במחלוקת המשפטית האמורה הוא "נוטה לדעה שאותה הציג כב' השופט א' שטיין, כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המאפשרת הגשה של תביעה לפיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שנפתחים או מתנהלים שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב בוטה". (פסקה 3, הדגשה במקור).

כמו-כן, לא ניתן ליַיחס חוסר תום-לב לנסיס, כאשר הוא בחר להגיש את תביעתו זו לאחר שאבני הגיש את התביעה נגדו; 4- אין מקום לטענה שדין התביעה של נסיס להידחות, משום שאבני נתן את התצהיר האמור לאחר שפסקו יחסי עורך-דין- לקוח שהיו ביניהם.

התוצאה היא שהפיצויים ההדדיים מקזזים זה את זה. תוצאה התביעה נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.