הגנת ניקיון כפיים בעבירות בנייה על פי חוק התכנון והבנייה

במקרה זה, לאחר שהגיע למסקנה כי מדובר בעבירות על חוק התיכנון והבניה, יש לראות את העבירות על חוק העזר כעבירות שנבלעו בעבירה החמורה יותר, על פי חוק התיכנון והבניה.

אין המערערים יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולטעון "לא ידעתי". שהרי אי ידיעת הדין תלויה בין השאר בהיות הטעות "בלתי נמנעת באורח סביר", לפי סעיף 34יט לחוק העונשין.

בהקשר זה ראוי לשים לב לאזהרה החמורה של השופטת רבקה גלט מבית משפט השלום ברמלה "כבר נקבע כי החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק בעבירות לפי חוק התו"ב, פוגעת באנטרס הצבורי למיגור עבירות התיכנון והבנייה, ועלולה להביא לאי-סדרים תיכנוניים. נקבע עוד, כי החלת הדוקטרינה האמורה לגבי העבירות שהנאשמים הואשמו בהן, משמעה איננו אך מחילה על ביצוע עבירה, אלא מתן 'היתר דה-פאקטו' להמשך השמוש האסור במקרקעין גם בעתיד, ועלול לתמרץ אותם, כמו גם אחרים, להמנע בעתיד מהסדרת השימושים החורגים על-פי חוק, ולייתר את ההליך התיכנוני החוקי באמצעות קבלת היתר הלכה למעשה במסלול 'עוקף מוסדות תיכנון' ..." (תו"ב (רמ') 52536-10-15 ועדה מקומית לתיכנון ובניה עמק לוד נ' חנה לוי (10.12.19), וראו הפסיקה המאוזכרת שם).

...

המסקנה מבוססת על לשון הסעיף, עקרונות הלכת רונן, ובשים לב ללשון החקיקה בתיקון 101 לחוק התכנון והבניה.

נוכח המסקנה כי ההתקנה דורשת היתר, ובהעדר מחלוקת על כך שלא ניתן למערערים היתר, אין מנוס מן המסקנה לפיה המערערים והמערערת עברו לכאורה על סעיף 145(א)(2) לחוק.

התוצאה היא, אפוא, ששני הערעורים נדחים.

משפנתה המבקשת למרכז לגביית קנסות התברר כי מדובר בחוב חלוט ועל כן, עליה לפנות לבית המשפט על מנת לעכב את הליכי הגבייה, כאשר על פי מיסמכי הדרישה יחלו הליכים מבצעיים לגביית החוב החל ביום 9.1.21.

אף בכל הנוגע לגובה הקנס, לא מצאתי משום "טעם מיוחד" הואיל וחוק התיכנון והבניה, כמו גם חוק העבירות המנהליות, תכליתם במניעה ובאכיפה מהירה של עבירות בניה, ועל כן גובה הקנסות מגלם בתוכו את החומרה היתרה שבעבירות מסוג זה, ואת הרווח שמפיקים עברייני הבניה.

כך, מתוכן חקירתו של מופיד נאסר עולה בברור שהוא מודה בפה מלא שמפעל החברה בנוי על שטח ללא היתרים וכי "אין היתרים כלל לכלום" (נספח 5 לתגובה ש' 22-21), כשלדבריו "בכל טירה אין היתרים" (שם, ש' 34), ואף מאשר שהוא יודע שהמפעל הוקם על קרקע חקלאית, וזאת "כי אין איזור תעשיה מאושר בכל טירה" (שם, ש' 37-35).

ואולם, בעניינינו, לא רק שהטעם לאיחור לאו טעם הוא, שכן המבקשת לוקה בחוסר תום לב ובהעדר נקיון כפיים, אלא שהמבקשת לא העלתה כל טענת הגנה ראויה אל מול תשתית ראייתית איתנה לבצוע העבירה שהניחה המשיבה.

...

בנסיבות אלה, לא זו בלבד שאני קובע שמדובר בהמצאה כדין, אלא שאני סבור כי בהתנהלות המבקשת יש משום חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים מובהק, שעה שמעלה טענות בלתי סבירות, מן הגורן ומן היקב, שדי בהם כדי לדחות את בקשתה למתן ארכה להישפט.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

כמו כן, אני מבטל את החלטתי מיום 5.1.21 בענין עיכוב הליכי הגבייה, והמשיבה רשאית להמשיך בהליכי הגבייה כלפי המבקשת.

ביחס לטענה לשהוי בהגשת כתב האישום המאשימה טוענת כי דין הטענה להדחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיו של הנאשם, שהמשיך את השמוש בבניה האסורה ותוך הפרת צו שפוטי.

בעתפ"ב 653-09-18 ועדה מקומית לתיכנון ערד נ' ברנד ואח' (נבו, 27.5.20 להלן: עניין ברנד) נקבע לעניין זה – "מעיון רחב יותר בפסיקה עולה כי אף על פי שחלק מבתי משפט השלום ראו לנכון לבטל כתבי אישום כאשר התברר כי לא נגבתה גרסה של הנאשם לפני הגשת כתב אישום, בבתי המשפט המחוזיים לכאורה התמונה שונה. מסתבר שבתי המשפט המחוזיים, לרבות בשנים האחרונות ממש, הסתמכו על רע"פ 1030/05 ברקו נ' מדינת ישראל (3.2.05, מפי השופטת א' חיות, כתוארה אז), כדי לדחות תיזה זו. ראו לדוגמא עפ"א (חיפה) 49315-05-19 חג'אזי נ' ועדה לתיכנון ובניה שפלת הגליל (16.8.19), עפ"א (חיפה) 21769-06-19 מדינת ישראל נ' פרץ (17.7.19), עפ"א (ב"ש) 28577-02-18 ביטון נ' וועדה מ. קומית לתיכנון ובניה קרית גת (26.2.18). נראה שזו הדיעה העיקרית בבתי משפט השלום, אף כי קשה להעריך זאת, שכן הפסיקה שם רבה מדי". הפוסקים המורים על ביטול כתב האישום רואים בהגשת כתב אישום ללא חקירה מקדימה באזהרה פגיעה יסודית בזכויות הנאשם, היורדת לשורשו של עניין, שיש בה כשלעצמה כדי להביא לביטול כתב האישום.

האמור נכון ביתר שאת בעבירות לפי חוק התיכנון והבניה, לגביהן נקבע כי החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק מחייבת משנה זהירות נוכח הפגיעה באנטרס הצבורי למיגור העבירות, שהוגדרו בפסיקה כ'מכת מדינה' (רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה אונו פ"ד נו(3) 49, 58-59) , לשמירה על שילטון החוק ולעיתים גם שמירה על ביטחון הציבור, ומשמעה איננו אך מחילה על ביצוע עבירה, אלא מתן היתר דה-פאקטו להמשך השמוש האסור במקרקעין גם בעתיד (עפ"א (ב"ש) 18505-05-16 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה אשקלון נ' רונן טבקול (נבו, 1.3.2017).

...

ביחס לטענה לשיהוי בהגשת כתב האישום המאשימה טוענת כי דין הטענה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיו של הנאשם, שהמשיך את השימוש בבניה האסורה ותוך הפרת צו שיפוטי.

בנסיבות אלו, משלא מצאתי כי קופחה הגנתו של הנאשם, הבקשה לביטול כתב האישום בשל שיהוי בהגשתו – נדחית.

ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (נבו, 26.3.07) נקבע לעניין הפרת צו שיפוטי : " אי אכיפה של צווים שיפוטיים היא הפרה בוטה של החוק והיא עולה כדי ערעור סדרי המשפט החיוניים לקיומה של חברה תקינה ועם התנהגות כזו אין מערכת אכיפת החוק יכולה להשלים". על רקע האמור, העובדה כי חריגות הבניה נהרסו לאחר הגשת כתב האישום, 7 שנים לאחר כניסתו לתוקף של צו ההריסה, אינה מצדיקה, בוודאי שאינה מחייבת את ביטול כתב האישום.

אשר על כן, טענותיו המקדמיות של הנאשם– נדחות.

לפני בקשת הנאשם לביטול כתב האישום לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 מחמת הגשתו תוך הפרת הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעיניין משך טפול התביעה בתיקי חקירה ותוך הפרת הוראות סעיף 57א לחסד"פ. רקע וההליך עד כה ביום 20.05.2021 הוגש כנגד מר דוד שם טוב (להלן: הנאשם) כתב אישום המייחס לו שני אישומים שעניינם ביצוע עבירות של שימוש אסור כמפורט בסעיף 203 יחד עם סעיף 243(ה) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

בנוסף טוענת המאשימה כי הנאשם פועל בהיעדר ניקיון כפיים כאשר ממשיך לעשות שימוש אסור בנכס בנגוד לחוק ועל כן יש לדחות את טענתו להגנה מן הצדק.

להכרעה בשאלה מהו "מועד קליטת התיק" בתביעה העירונית משמעות קריטית בתיק זה שכן בתווך שבין הכנת התיק לתביעה ועד להחתמתו בחותמת "נתקבל" חלף המועד בן 18 החודשים להגשת כתב האישום על פי הנחית היועמ"ש. סעיף 57א(א) לחסד"פ, שניכנס לתוקף באוקטובר 2019 קובע: "משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". במועד העברת תיק החקירה לתביעה העירונית עמדה בתוקפה הנחיית היועמ"ש כפי שפורסמה בחודש אוגוסט 2010 וקבעה כי משך הזמן ממסירת תיק החקירה ועד לקבלת החלטת התובע על הגשת כתב אישום, כאשר מדובר בעבירות עוון, לא יעלה על 12 חודשים.

בבסיס הנחיית היועמ"ש עומד העקרון לפיו "להמשכות הליכי החקירה והתביעה יכולה להיות השלכה על ניהול התביעה וההגנה כראוי וקיום משפט הוגן. הבאת הליכים פליליים לדיון והכרעה בבית המשפט זמן רב לאחר מועד העבירה, מקשה לעתים קרובות לקיים אותם כראוי". לאור זאת, נקבע סד זמנים המאפשר לרשויות לפעול לסיום התיק, כאשר עד לפרק הזמן הקבוע אלו צריכות לגבש את החלטתן הסופית בעיניין תיק חקירה מסוים, קרי: האם להגיש כתב אישום או לסגור את התיק.

...

בכל הנוגע לשאלה שבמחלוקת – אני סבורה כי הנחיית היועמ"ש בעניין זה ברורה, חד משמעית ואינה משתמעת לשתי פנים: "מניין התקופות המצוינות לעיל יחל ביום מועד קליטת התיק ביחידת התביעה ועד למועד קבלת ההחלטה הסופית בדבר העמדה לדין או סגירת התיק". לאמור – יום קליטת התיק במשרדי התביעה הוא היום שממנו מתחיל "מרוץ הזמנים" המוקצה לתביעה לשם טיפול בתיק.

כתב האישום, אם כן, הוגש כדין והטענה המקדמית נדחית.

לפני בקשה לפי סעיף 229 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) לביטול צו הריסה מינהלי אשר נחתם ביום 17.1.23 בידי מהנדס העיר חדרה, מר נדב הדר, להריסת "חומה מבטון ובלוקים בשטח של כ-20 מ"ר ו-2 שערי(ם) להולכי רגל מקונס' מתכת ללא היתר" (להלן: החומה והשערים או העבודה האסורה) הממוקמים בגוש 10037 חלקה 12 ברחוב רוטשילד 38 בחדרה (להלן: המקרקעין ו-הצוו).

לשיטתו, היתנהלות המשיבה בשני המקרים מעידה על הפעלה לא שויונית של כוח התביעה, שאינה עומדת במבחנים המינהליים של תום לב, סבירות, העידר מניעים זרים, ולפיכך עותר המבקש לביטול צו ההריסה גם מהטעם של ניהול הליך מינהלי העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, קרי הגנה מן הצדק.

בנוסף לבקשה לביטול הצוו, עתר המבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 254ח(א) לחוק ויעכב את ביצוע צו ההריסה, שכן העבודה מושא צו ההריסה אינה מסכנת את שלום הציבור או את בטיחותו, אלא להפך, נועדה לשם שמירה על ביטחון הדיירים.

המשיבה הוסיפה וטענה כי המבקש פועל בחוסר תום לב וניקיון כפיים, בהם הוא מחויב כמי שפונה בבקשה לקבלת סעד מתחום המשפט המינהלי, מאחר שלא גילה לבית המשפט את מלוא העובדות הרלוואנטיות, כשהכוונה לתוכנן של שיחות שערך המבקש עם ממלאי תפקידים במשיבה, עובר להגשת הבקשה (כפי שיפורט להלן).

הדיון והראיות שהובאו על ידי הצדדים ביום 9.3.23 נערך דיון במעמד הצדדים, במהלכו נחקר המבקש בחקירה שכנגד וחזר על טענתו כי החומה ניבנתה בשנת 2019 (כשהשכיר את היחידה לדיירת הנכה) כפי שעולה מהחשבוניות בגין חומרי הבניה שניקנו לצורך כך. המבקש טען כי במועד הרלוואנטי להוצאת צו ההריסה ביצע רק תיקונים, באמצעות חתנו שניר אסולין שהביא עמו פועל נוסף, שביצעו ניקיון וסתימת בורות בדרך המשותפת.

זאת בהנתן שלא הוצגה תשתית ראייתית לקיומה של אכיפה בררנית (בפרט כשהמשיבה הבהירה שמבוצעות על ידה פעולות אכיפה כנגד עבירת הבניה בכתובת האחרת) ואף בשים לב לכך שבמקרה הנוכחי המשיבה פעלה עקב תלונה.

...

במילים אחרות, ממכלול הראיות עולה כי ככל הנראה הייתה קיימת במקום גדר נמוכה יותר, אשר תיחמה שטח קטן יותר מהחצר - בצמוד לחלק המרוצף קרמיקה, באופן שכנראה לא הפריע למעבר ולכן לא עורר תלונות מצד השכנים.

לאור כל המפורט לעיל, לא מצאתי כי עלה בידי המבקש להרים את הנטל הנדרש כדי לסתור את חזקת התקינות המנהלית ולהוכיח כי נפל פגם חמור או לא התקיימו התנאים להוצאת צו ההריסה המנהלי, ולפיכך אני דוחה את הבקשה לביטול הצו.

סוף דבר, צו ההריסה המנהלי יישאר על כנו, אך ביצועו יעוכב לתקופה של 45 ימים מהיום.