לטענת התובע, שלוחי הנתבעת פגעו בכבודו ופרטיותו בהטלת העיקול על חשבון הבנק שלו שלא כדין מאחר ופקידי הבנק, המשפחה והשכנים שלו נחשפו לעיקול ולכן יש בכך לשון הרע.
טענות התובע להתיישנות מבוססות, כאמור, על הכחשות כלליות ולא מפורשות, גרסה אשר הסתברה, על פניה, כבלתי נכונה ומטעה בעוד הנתבעת מפרטת בכתב ההגנה הפעילות ביחס לכל דו"ח ודו"ח. כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, אין מקום לחייב את הנתבעת להתייחס לטענות כלליות ללא כל ביסוס ראייתי.
...
בנוסף, התובע לא פעל ביחס להתיישנות העונשים בהליך לצו הצהרתי, לפי ההלכה הפסוקה וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.
בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו) בסע' 5 לפסה"ד נקבע כי תביעה אשר מהותה לקבוע כי הקנסות אינם חוקיים, יש להגיש כתביעה למתן סעד הצהרתי לקביעה כי ההליך בו הוטל הקנס בטל:
"המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי - לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי".
ראה גם ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו) בסע' 16 לפסה"ד :
"למעלה מן הצורך יצוין כי בפני המערערת פתוחה הדרך להעלות את טענותיה הקונקרטיות בפני התובע לפי סעיף 229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי או בפני בית-המשפט, לאחר בקשה להישפט. ברי כי לאור הצורך בבירור פרטני בהתייחס לכל מקרה ומקרה שלגביו טוען מקבל הודעת תשלום הקנס להתיישנות, הרי יש להעדיף את ההליך הקבוע בחוק ...".
דהיינו, כל עוד לא בוטלה ההרשעה בעבירות ולא התקבלה הצהרה בדבר התיישנות העונשים, הרי מדובר בחוב פלילי חלוט ולא היה מקום להגיש כנגד הרשות תביעת פיצויים בגין הליכי גביה כאשר טענת התובע הינה כי החוב התיישן.
מכל האמור לעיל, התביעה נדחית.
