הגנה עצמית" כנגד חבלה חמורה בנסיבות מחמירות

לעתים קרובות הנשק הבלתי חוקי נרכש מלכתחילה למטרות עבירה, ואף אם הנשק נרכש למטרות "הגנה עצמית", הזמינות של הנשק מעודדת את השמוש בו לבצוע עבירות שונות ולחרפת תוצאותיהן.

בקביעת חומרת עבירת הנשק יש להביא בחשבון מספר מרכיבים, ובכללם: סוג הנשק המוחזק שלא כדין, מספר הנשקים, כמות התחמושת ומטרת החזקתו (ראה ע"פ 1530/04 + 1332/04 יצחק רפאל פס ואח' נגד מדינת ישראל (בימ"ש העליון).

בע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (בימ"ש העליון) נקבע בין היתר, כי "הסכנה הנשקפת לציבור כתוצאה מעבירות נשק, לצד הממדים שאליהם הגיעו, מחייבים לתת ביטוי הולם וכבד משקל להגנה על הערך החברתי שניפגע כתוצאה מפעילות עבריינית זאת, ולהחמיר את עונשי המאסר המוטלים בגין פעילות עבריינית זאת, בהדרגה" .בע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל (בימ"ש העליון) נקבע  כי "המציאות בארץ המתבטאת בזמינותו של נשק חם ורב עוצמה שיש עימו פוטנציאל להסלמת האלימות העבריינית, מחייבת מתן ביטוי עונשי הולם שירתיע באופן ממשי מהחזקת נשק בכלל ומשימוש בו בפרט". בע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' סובח ואח' הנאשמים הורשעו בבצוע עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ועבירות בנשק, על רקע סיכסוך .

...

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: אני גוזר על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 66 חודשים בניכוי ימי מעצרו מיום 23/12/22 ועד היום.

אני גוזר על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירת נשק או עבירת אלימות מסוג פשע ויורשע בגינה.

אני גוזר על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירת נשק או עבירות אלימות מסוג עוון ויורשע בגינה.

כללי הנאשם הורשע, על פי הודייתו, בעבירות של רצח באדישות (2 מקרים), לפי ס' 300 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי ס' 333+335 לחוק; וכן נשיאת נשק, לפי ס' 144(ב) רישא לחוק.

לכן, ועל אף שהנאשם אינו חוסה תחת ההגנה העצמית או קרוב לכך, יש לבחון את הארוע – בהקשר לסוגיית הפצוי – בפריזמת הנתונים לעיל.

לעניין הפיצויים, סברנו שבשים לב לנסיבות הארוע כפי שבאו לידי ביטוי בכתב האישום המתוקן וכפי שצוין לעיל, ונוכח הפצוי החלקי שהועבר (כנטען על ידי ההגנה), יש לחרוג מהכלל ולפיו בתיקי רצח יש לפסוק את הפצוי המאקסימאלי, או קרוב לכך, בעבור כל מנוח.

...

סוף דבר, אנו בוחרים לאמץ את ההסדר.

משכך, אנו מורים על השתת רכיבי הענישה הבאים על הנאשם: (-) מאסר בפועל לתקופה של 15 שנים.

בנוגע למאסר שהוטל על הנאשם בת.פ. (שלום עכו) 11325-05-20 ביום 17.1.24 למשך 6 חודשים בפועל החל מאותו מועד – אנו מורים כי 3 חודשים מתקופה זו (6 חודשי המאסר) ירוצו בחופף לעונש המאסר לעיל (15 שנות המאסר) ו 3 חודשים ירוצו במצטבר; (-) מאסר לתקופה של 12 חודשים, על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו והתנאי הוא כי לא יעבור כל עבירת נשק או אלימות מסוג פשע; (-) מאסר לתקופה של 8 חודשים, על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירת אלימות או נשק מסוג עוון; (-) פיצוי לאלמנתו של המנוח אחמד בסכום של 100,000 ₪; וכן פיצוי בסכום של 100,000 ₪ לטובת אמם של המנוחים.

באשר לבצוע העבירה, הנאשם הציג עמדה קורבנית, התקשה לקחת אחריות על ביצועה ומעשיו האלימים, וגלגל את האחריות לעבר המתלונן, הוא שלל פגיעה במתלונן או היתנהלות אלימה ומסכנת, לא ביטא תחושות חרטה או אמפתיה, לטענתו הותקף על יד המתלונן ופעל לצורך הגנה עצמית.

בהיבט הטיפולי, הנאשם פנה בהמלצת באת כוחו, לאחר שניפתח ההליך המשפטי נגדו, לטפול במרכז 'התחלה חדשה', שם עלה כי זקוק לטפול בתחום מניעת אלימות וניהול כעסים בהקדם האפשרי.

בית המשפט העליון היתחשב בהליך שקום משמעותי ונסיבותיו המשפחתיות, הקל בעונשו והעמידו על 26 חודשים; בע"פ 8254/19 פלוני נ' מדינת ישראל (20.8.20) נדון עירעורו של נאשם שהורשע בעבירות שעיקרן חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לאחר שעל רקע ויכוח בעינייני עבודה, הכה את המתלונן בכלי עבודה עשוי ברזל המשמש לפתיחת בורות ביוב.

...

הנאשם, בעל עבר פלילי רלוונטי, נדון למאסר בן 4 שנים, ערעורו נדחה; בעניין מכבי הורשע נאשם, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לאחר שהטיח בפני המתלונן קסדת אופנוע וגרם לשברים בפניו שהצריכו אשפוז של שבוע ימים.

ערעורו נדחה; ההגנה הגישה לעיוני אסופת פסיקה, חלקה של בתי משפט מחוזיים הכוללת רמת ענישה נמוכה יותר בדרך של עבודות שירות עד תקופות מאסרים קצרים.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 4.5 שנות מאסר בניכוי יום מעצרו 25.4.22-26.4.22.

· ע"פ 2046/23, במסגרתו מערער תאבת אבו חאמד (להלן: תאבת) על עונש המאסר לריצוי בפועל במשך תקופה של 5 שנים אשר הוטל עליו בעקבות הרשעתו על-פי הודאתו בכתב האישום, בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין.

העובדה שהמערערים או קרוביהם היו קורבנות אמיתיים של דריסה אמתית אינה מקנה למערערים פטור מאחריות פלילית, ואף אינה עולה כדי קרבה לסייג של הגנה עצמית (ראו והשוו: ע"פ 7229/20 מירזייב נ' מדינת ישראל, פסקות 31-26 לפסק דינו של השופט אלרון (20.12.2021)).

אולם, המעשה שבגינו הוא נמצא חייב בדינו – יידוי אבן על ראשו של קורבן העבירה בזמן שהלה שוכב על הקרקע ועליו מגוננים שני שוטרים – מבטא תעוזה עבריינית שכנגדה אנו חייבים להגיב בחומרה.

...

על יסוד טענות אלה, טוענים המערערים כי הינם זכאים להקלה משמעותית ביותר בעונשיהם.

בעניין לוביוב נקבע כך: "לא היו חולקים לפני בית המשפט המחוזי, ואין חולקים לפנינו, שהמערער גרם למותו של המנוח על-ידי יריות באקדח, שאחת מהן – לפי מימצאי בית המשפט המחוזי זו הירייה האחרונה – הייתה ירייה קטלנית. המערער ירה את היריות הנ"ל, מיד אחרי שבא לדירת בתו ומצא שם את המנוח, כשהוא מפעיל אלימות כלפי הבת, והיה לו יסוד מספיק להאמין, שהמנוח רצה לאנוס את בתו. היריות נורו מאקדח של המנוח, שהיה מונח על המזנון בדירה. נסיבות המקרה תוארו בהודעות, שמסר המערער למשטרה, ובית המשפט המחוזי היה מוכן לקבל כנכון את התיאור, שנתן המערער בהודעותיו אלה, תיאור, אשר התיישב עם הראיות האחרות, שהיו לפני בית המשפט המחוזי, וביניהן עדות הבת של המערער. אנו מקבלים את טענת ד"ר ליבאי, שכאמור נראתה גם כטענה ממשית בעיני גב' סוכר, שבנסיבות העניין היה קינטור מידי מצד המנוח, והיה כאן קינטור כזה, שהן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית שלל את הכוונה תחילה, הדרושה לשם הרשעה בעבירה של רצח. מהטעם הנ"ל אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את ההרשעה בעבירה של רצח ובמקום זה מרשיעים את המערער בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

על רקע ניסיון הדריסה האמיתי – ולא מדומה – שנעשה על ידי סאאב, ומבלי להקל ראש בחומרתו של מעשה הלינץ' שבו עסקינן, סבורני כי עונש המאסר לתקופה של 12 שנים, אשר, כאמור, הושת על האני, על ניזאר, על זאהי ועל נזיה, מחמיר עם מערערים אלה החמרה משמעותית מאד.

במובחן מכך, תסקירו של שירות המבחן אודותיו של תאבת מצביע על אדם צעיר אשר מתקשה לבחון את פועלו באופן שקול ואשר "במצבי דחק [...] עלול לפעול באופן נגרר, מרצה ותוקפני, גם במחיר של הגמשת גבולותיו ופגיעה באחר". סוף דבר אשר על כן ולאור מכלול השיקולים דלעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהקל בעונשי המאסר של המערערים כדלקמן: האני, ניזאר, זאהי ונזיה ירצו, כל אחד, 8 שנות מאסר בפועל חלף 12 שנות מאסר שהושתו עליהם על ידי בית משפט קמא.

 כך, למשל נכתב ב - ע"פ 3863/09 ‏מדינת ישראל נ' נאסר חסן (פורסם בנבו, 10.11.09):  "... יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אשה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח". ר' גם ע"פ 799/17 צ'קול נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.07.10), שם נקבע: "בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה היתרה הגלומה בעבירות אלימות, לנוכח הפגיעה הקשה בערכים המוגנים של שלמות הגוף והנפש וההגנה על הבטחון, ועל הצורך בהרתעה מפני ביצוען. על רקע היתגברות מעשי האלימות אף ניכרת מגמה ברורה בפסיקה של החמרה בענישה בעבירות אלימות בכלל ובעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בפרט, לא כל שכן בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה כבעניינינו..." שאלת הקרבה לסייג לאחריות פלילית: בטרם אפנה לבחון את מדיניות הענישה הנוהגת, על מנת לקבוע את גבולות מיתחם הענישה, עלי להדרש לטענת ההגנה, בדבר קרבה לסייג לאחריות פלילית מסוג של הגנה עצמית, לפי סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין; בין הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה, אותן מנה ב"כ הנאשמים כראויות להתחשבות בקביעת מיתחם העונש ההולם, טען גם לקיומה של קרבה לסייג לאחריות פלילית.

להלן, תובא סקירה בלתי ממצה של פסקי דין, חלקם עוסקים במקרים העולים בחומרתם על המקרה בו עסקינן וחלקם נופלים ממנו, אך ניתן ללמוד מהם על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות ממין זו שהורשעו בה הנאשמים; ע"פ 4891/12 מור נגד מדינת ישראל (5.11.12): הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בכך שתקף את המתלונן, יחד עם אדם נוסף ובאמצעות מפתח גלגלים, בכל חלקי גופו וגרם לו לשבר באף.

...

לטענת המאשימה, אמנם חלקו היחסי של הנאשם 2 באירוע האלים הינו מצומצם יותר מזה של בנו, הנאשם 1, אך לטענת המאשימה העובדה שהורשע בעבר, בין היתר, בעבירות אלימות, הגם שמדובר בהרשעות ישנות, מובילה למסקנה כי אין להקל בעונשו ביחס לעונש שיגזר על הנאשם 1.

לפיכך ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות ואת ההלכה הפסוקה, הגעתי לכלל מסקנה כי אף שאין ענייננו מצדיק קביעת מתחם ענישה שונה ונפרד לכל אחד מהנאשמים, הרי השוני המהותי בחלקם באירוע, כמו גם עיקרון הענישה האינדיבידואלית, יבואו לידי ביטוי בגזירת העונש, בתוך המתחם (ר' לעניין זה, למשל ע"פ 7006/14 תורג'מן נ' מדינת ישראל (23.03.15) [פורסם בנבו]) לאור כל האמור, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, מידת הפגיעה בערכים המוגנים ומדיניות הענישה הנהוגה, מצאתי לקבוע את מתחם העונש ההולם ככזה הנע בין 9 – 30 חודשי מאסר בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים.

סופו של דבר, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שפורטו לעיל, לרבות שיקולי גמול והרתעה, סברתי כי יש למקם את הנאשם 1 בשליש התחתון של המתחם, תוך הטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.

סוף דבר: אשר על כן, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: על הנאשם 1: 14 חודשי מאסר בפועל; 9 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם, אלא אם יעבור בתוך 3 שנים ממועד שחרורו ממאסר עבירת אלימות מסוג פשע; 6 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם, אלא אם יעבור בתוך 3 שנים ממועד שחרורו ממאסר עבירת אלימות מסוג עוון; קנס ע"ס 2,500 ₪, אשר ישולם בתוך 30 ימים מהיום.