הגנה על קטינים מפני פגיעה מינית

בבואו לקבוע את מיתחם העונש ההולם, ציין בית משפט קמא, כי הערכים המוגנים אשר נפגעו מעצם מעשיו של המערער הם: "הגנה על קטינים בכלל ומפני פגיעה מינית בפרט, הגנה על גופם וכבודם, האוטונומיה של קטינים על גופם, שלום המשפחה, ובטחונם של קטינים במקום אשר אמור להיות הבטוח ביותר עבורם, ביתם". בהמשך, עמד בית משפט קמא על חומרת מעשיו של המערער, בקובעו כי המערער "ניצל את הקרבה הפיזית והנפשית שחלק עם המתלוננת ואת אמונה וביטחונה בו, וביצע בה מעשים קשים אשר פגעו וצלקו בנפשה. מדובר בפגיעה ברף גבוה של חומרה, ועל בית המשפט להוקיע ולהעביר מסר ברור אודות חומרת ביצוע מעשים כאמור". על רקע זה, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, קבע בית משפט קמא, כי מיתחם הענישה, באשר למכלול העבירות שביצע המערער כלפי המתלוננת, ינוע בין 4 ל-8 שנות מאסר בפועל.

...

אשר לטענת המערער, כי שגה בית משפט קמא כאשר יישם את עקרונות תיקון 113 לחוק העונשין בעניינו, הרי שדינה להידחות.

בנוסף, יש לדחות את הערעור גם בנוגע לחיובו של המערער בתשלום פיצויים בסך 50,000 ₪ למתלוננת, סכום אשר יוקדש, מן הסתם, לצורכי שיקומה.

סוף דבר על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, דעתי היא כי אין בסיס להתערבותנו בהכרעת הדין, כמו גם בעונש שהושת על המערער בבית משפט קמא.

בנוסף, אני מפנה לדברים שנכתבו ב-עפ"ג (מחוזי מרכז) 44181-05-16 מדינת ישראל נ' צברי, בפִסקה 36 (6.6.2017): "חובתו של בית המשפט היא להגן בכל דרך על קטינים מפני כל פגיעה מינית, ולהעביר מסר מרתיע וחד משמעי לפיו מי שפוגע בקטינים ייענש בחומרה ולא ינהגו בו במידה כלשהיא של סלחנות. אכן, מי שעבר עבירה של החזקת חומרי תועבה שבהם נראים קטינים, כדוגמת המשיב שלפנינו, לא צילם את הקטינים בעצמו, ולא הפיץ חומרים אלה לאחרים, אך כידוע "הביקוש" הוא המביא ל"הצע".

אנשי מיקצוע סבורים שכדי להגן על הקטינים צריך להקטין את הדרישה של אנשים פרטיים לחומר מסוג זה. באיזון בין חופש הבחירה של אדם לגבי חומר קריאה או צפיה שהוא מחזיק בביתו, (לבין) הפגיעה בקטינים המשמשים להפקת חומר תועבה זה וניצולם המיני של קטינים, הגנתו של הקטין חשובה יותר.

...

כמו כן, מלין המערער על החלטת בית הדין שלא להיעתר לבקשתו לאסור את פרסום ההליך בעניינו, או לחלופין שלא לפרסם את שמו.

בית הדין הגיע למסקנה, כי מעשיו של המערער רעים וחמורים, ולכן, גם לאחר ששקל את נסיבותיו האישיות ואת כלל טיעוני המערער, לא מצא בית הדין להקל עִמו.

סוף דבר: לאור כל המפורט לעיל, אני דוחה את ערעורו של המערער באשר לאמצעי המשמעת של פיטורים לאלתר משירות המדינה.

אני מקבל חלקית את הערעור לגבי פסילתו של המערער משירות המדינה וממשרד הבריאות, וחלף אמצעי המשמעת של פסילה לצמיתות משירות במשרד הבריאות ובשירות המדינה שקבע בית הדין בגזר דינו, אני קובע כי המערער ייפסל משירות במשרד הבריאות ובשירות המדינה (בחופף) לתקופה של שנתיים.

בנוסף, אני מורה כי המערער ייפסל לצמיתות מתפקיד ניהולי, ומתפקיד הכרוך בטיפול בקטינים, הן במשרד הבריאות הן בשירות המדינה.

השאלות שעל הפרק: האם במסגרת הליך של צו הגנה יש לכפות הליך איבחון מסוכנות מינית על קטין שיש חשד כי פגע מינית בילדי בן הזוג של אמו לרבות נערה שממשיכה לגור עמו בתוך אותו בית? הרקע: לפני סיכסוך חוצה מישפחות שמעלה שאלות קשות ביחס להתערבות באוטונומיה המשפחתית, כפיית הליכי איבחון וטפול פסיכולוגיים ושאלת אמצעי והליכי ההגנה על קטינים מפני פגיעה מינית.

...

אני סבור כי במצב דברים שבו דווקא משום שאין המלצה להרחיק את נ. מהבית (בהיעדר ראיות) ו/או להוציא את ר. לסידור חוץ ביתי (מחשש לפגיעה בלתי הפיכה ברווחתה לפי עמדת גורמי הרווחה ואבחון פסיכולוגי ועמדתה שלה), וכאשר בסופו של יום היענות בחיוב לבקשת עריכת האבחון היא בגדר פגיעה מידתית ביותר הן בזכויותיו של נ. והן באוטונומיה ההורית וזאת במסגרת איזון האינטרסים הכולל ולשם שמירה על האוטונומיה ההורית של ר. , הרי שמדובר במהלך מתבקש שניתן וצריך להורות עליו.

סוף דבר באיזון בין האינטרסים המתנגשים ותוך שקילת הזכויות והחובות של כל צד ומעמדו באתי לכלל מסקנה שעיקרון טובת הילד מצריך התערבות באוטונומיה ההורית של אמו של נ. ומכוח סמכותי לפי סעיף 68 (א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 אני מוצא כי יש לנקוט בסעד זמני בעניינו של הקטין נ. בדמות עריכת אבחון הערכת צרכים ומחייב אותו ואת אמו לשתף פעולה עם העו"ס לסדרי דין כך שאבחון זה יבוצע לאלתר.

אני מורה לעו"ס לסדרי דין לעדכן את ביהמ"ש תוך 60 ימים בדבר ביצוע עריכת האבחון וממצאיו.

החברה מחויבת באחריות מוגברת בשמירה על קטינים מפני פגיעה מינית.

חובה יתרה היא הגנת הקטין מפני הקרובים אליו ובייחוד כאלו שהם בעלי סמכות כלפיו.

...

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי מתחם הענישה בעניין שבפניי נע בין 12-36 חודשי מאסר לצד ענישה נלווית.

לנוכח כל האמור לעיל, הרי שגם לנוכח הנזק שייגרם למשפחתה ובעיקר לילדיה של הנאשמת, יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני הפרטי ולא ניתן למקם את הנאשמת ברף התחתון של מתחם הענישה וודאי שאין כל עילה לסטות ממנו.

אשר על כן אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרה, בין התאריכים 13-21.10.20.

דיון והכרעה תכלית חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין ברורה ובבסיסה עומד האנטרס במניעת עבירות מין חוזרות ביד מי שהורשעו בהן בעבר, בין היתר, באמצעות הטלת צוי פקוח ומעקב המותאמים אישית לנסיבותיו של העבריין הספציפי, לסיכון הנשקף ממנו ולעבירות שבהן הורשע (בש"פ 7063/20 פלוני נ' מדינת ישראל  (‏12.11.2020); בש"פ 3090/20 פלוני נ' מדינת ישראל (26.5.2020)).

עוד יש לציין לחובת הנאשם את הפגיעה במנגנון הפיקוח ובעקרון הציות לצוים שפוטיים ובפרט כשמדובר בצו פקוח שנועד להגן על ציבור הקטינות מפני פגיעה מינית.

...

על ייחודיותו של החוק העוסק "ביום שאחרי" שחרורם של עברייני מין מבית הכלא עמד בין המשפט העליון בבש"פ 8763/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.12.2012): "ואם יתמה הקורא מה מותר עבריין המין מעבריינים אחרים, נשיב כי עבירות המין מתייחדות באלה: פגיעתן רעה במיוחד בקרבנות העבירה (שלעיתים קרובות הם קטינים או בני משפחה או חסרי ישע); החשש לרצידיביזם של עברייני מין גבוה במיוחד; שכיחותה של התופעה; והקושי להתמודד עמה. לנוכח האמור, סבר המחוקק כי ראוי להמשיך לפקח על עברייני מין ולהטיל עליהם מגבלות שונות גם לאחר שסיימו לרצות את עונשם". הערך החברתי שנפגע כתוצאה ממעשיו של הנאשם הוא הצורך להגן על כלל הציבור מפני עברייני מין מורשעים וכן הצורך למנוע קיומם של מצבי סיכון במהלכם עלולים עברייני המין להיכשל.

אינני מקבלת את טענת ההגנה כי מדובר בהפרות טכניות- הנאשם לא רק החזיק בטלפון נייד שלא הותקנה בו חסימה והתקין את היישומונים המאפשרים לו גלישה ברשתות חברתיות, אלא גם פעל וניצל את אותן פלטפורמות לצורך יצירת קשר עם מספר קטינות, בגילאים 14-17, ללא כל פיקוח כשהוא מעמיד אותן בסיכון.

בהתחשב בעיקרון ההלימה, במידת הפגיעה בערכים המגונים, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה ומדיניות הענישה הרווחת אני קובעת כי מתחם הענישה בענייננו נע בין מאסר קצר שיכול וירוצה בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל.

סיכומם של דברים מצאתי לקבוע את עונשו של הנאשם בחלק התחתון של המתחם הענישה והתוצאה היא אני גוזרת עליו את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 4 חודשים.