הגנה על נכסי נפקדים במזרח ירושלים

כאמור ב-ת"א (חיפה) 458/00 עסמאת בהאי נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (19/9/2002), עולה מהאמור לעיל כי סעיף 1 (ב) מגדיר 3 סוגי אנשים כנפקדים: האחד על-פי אזרחותו או נתינותו באחת מארצות האויב המנויות בסעיף, וזאת בתקופה החל מ-29/11/1947; השני לפי מקום המצאו של האיש באחת מארצות האויב בתקופה הקובעת; והשלישי אזרח ארץ-ישראלי, שיצא ממקום מגוריו הרגיל בארץ ישראל לחו"ל או למקום אחר בארץ ישראל, שהיה מוחזק באותה שעה בידי כוחות שבקשו למנוע את הקמת המדינה.

בעיניין חברת צור אדם בע"מ, הובהר כי לאחר כיבוש מזרח ירושלים, ושליטת כוחות צה"ל באזור, עדיין היה צריך הוראה חוקית, שמכוחה הוחלו המשפט השיפוט והמינהל של מדינת-ישראל על מזרח ירושלים, ורק אז ניתן היה לראות בנכסים המצויים במזרח העיר, נכסים המצויים ב"שטח ישראל" לפי סעיף 1 (ב) לחוק נכסי נפקדים.

בהנתן הראציונאל שמאחורי החוק, ועל יסוד התשתית העובדתית הספציפית, כפי שהובאה לפני בית-המשפט בתיק שלפניי, אין הצדקה לראות במנוח קיסר "נפקד". בכתב ההגנה נטען על-ידי הנתבעת, כי ככל שהתובע יוכיח את בעלותו של המנוח קייסר בחלקה הרלוואנטית, הרי המדובר בנכס שהוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, וזאת נוכח היותו של המנוח קייסר נפקד בהתאם להגדרה בסעיף 1 (ב) (II) ו/או (III) לחוק.

...

ב-17/3/2020 ניתנה החלטה על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים בצירוף כל המסמכים הרלוונטיים, בכל הקשור בשאלת הבעלות, וזאת לאחר שהצדדים לא הגיעו ביניהם להסכמה בעניין זה. אשר על-כן, יש לבחון האם התובע הוכיח בעלות סבו, המנוח קייסר, במקרקעין הרלוונטיים לגביהם הוא תובע פיצויי הפקעה, ואזי יהא מקום למינוי מומחה לצורך קבלת חוות-דעת בנוגע לשווי פיצויי ההפקעה, או האם הבעלות לא הוכחה, ואזי דין התביעה להידחות.

בכל הקשור לעניינו של התובע, אינני סבורה כי יש הצדקה לדחות התביעה בטענת שיהוי בכל הקשור לשטח A שיש לגביו די ראיות גם כיום, אולם השיהוי של התובע וכן של סבו ואביו בהחלט גרם לנזק בכל הקשור לשטח B, וכפי שפורט לעיל - התביעה, בכל הקשור לשטח B, דינה להידחות.

לסיכום הנני קובעת כי סבו המנוח של התובע, המנוח קייסר, לא היה נפקד, והיה זכאי להירשם כבעלים של 6.628 דונם (שטח A) בחלקה 2 המנדטורית בגוש 10617.

התביעה בהתייחס ליתר השטח בחלקה- נדחית.

בכתב הגנתם, טענו האחרונים כי ההכרזה על הנכס כנכס נפקד הייתה שגויה, שכן מוסא – אשר היה הבעלים הרשום של הנכס בעת ההכרזה – מעולם לא היה נפקד, והאפוטרופוס לא הציג כל אסמכתא המוכיחה מי הם יורשיו.

בפי העותרים מספר טענות עיקריות: ראשית, נטען כי ממסמכים שנתגלו להם לאחרונה עולה כי היוזמה להכריז על הנכס כנכס נפקד עמדה בנגוד גמור למדיניות שהתווה הדרג המדיני בשנת 1968, בסמוך לאחר סיפוח מזרח ירושלים, לפיה יש להמנע מלהפעיל את חוק נכסי נפקדים במזרח ירושלים.

...

ויודגש – עצם העלאתן של טענות מתחום המשפט המנהלי, כדוגמת שיקולים זרים, הפליה וכדומה, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, שכן כבר נקבע כי לבתי המשפט האזרחיים הסמכות לדון בטענות אלו כשאלות נגררות הדורשות הכרעה (ראו: בג"ץ 5762/91 אורון נ' שר הבינוי והשיכון (29.3.1992) (להלן: עניין אורון).

בקשה זו נסמכה על פסק הדין שניתן בעניין אורון, ונטען במסגרתה כי לבית המשפט האזרחי נתונה הסמכות לדון בטענות מנהליות מסוג זה. לאחר שבית המשפט נעתר לבקשתם, הגישו בני משפחת סומרין כתב הגנה מתוקן אשר במסגרתו נכללו עיקר הטענות המועלות במסגרת עתירה זו. לא זו אף זו, כפי שפורט לעיל, בני משפחת סומרין אף הגישו ביוזמתם תביעת בעלות לבית המשפט המחוזי נגד האפוטרופוס, רשות הפיתוח והימנותא, אשר גם במסגרתה העלו טענות מתחום המשפט המנהלי, הדומות דמיון רב לאלו שמועלות במסגרת העתירה דנן.

סוף דבר: העתירה נדחית.

בית המשפט המחוזי ב ירושלים תא 1480/98 מוחמד טהה וליד סעד אלדין האפוטרופוס על נכסי נפקדים פסק דין

לטענת התובעים, עד ליום 28.6.67, המועד בו הוצא צו הסדרי השלטון והמשפט (1) תשכ"ז – 1967, שמכוחו הוחל החוק והמשפט הישראלי על מזרח ירושלים – היו המקרקעין מחוץ לשטח מדינת ישראל, בשטח הפקר (NO MANS LAND) שבין ירדן לישראל, ומכאן שחוק נכסי נפקדים, התש"י – 1950 (להלן: "החוק"), ובכלל זה הדין הישראלי, לא חלו עליהם.

בכתב ההגנה טוענים הנתבעים, כי החוק והמשפט הישראלי חלו על המקרקעין עוד עובר ליום 28.6.67.

...

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, סעיף 30(ב) לחוק קובע באופן מפורש כי בנסיבות העניין על התובעים להוכיח כי הנכס אינו בגדר נפקד.

משנקבע כי המשפט הישראלי חל על המקרקעין בתקופה הרלבנטית, אין מנוס אלא ליתן תוקף לפעולות בהן נקטו הרשויות המוסמכות ביחס אליו.

לאור המקובץ לעיל, התביעה נדחית.

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 38239-03-16 שרכת אל- פנאדק אל- ערביה אל- מסאהמה אל- מחדודה ואח' נ' ישראל תיק חצוני: לפני כבוד השופט אברהם רובין המבקשים עיזבון המנוח צאלח מוחמד צלאחייה באמצעות יורשיו מאג'דה זקריא ואח' המשיבה/התובעת המשיבים/הנתבעים 1.חברת בתי המלון הערביים 2. מדינת ישראל 3. האפוטרופוס על נכסי נפקדים החלטה

כנטען בכתב התביעה, מדובר במקרקעין המצויים בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים, הידועים כחלקה 6 בגוש 30513 לפי ההסדר הירדני, ואשר לטענת התובעת היו ידועים גם כחלקות 32 ו- 33 בגוש שומה 30132.

כן הכחישה המדינה בכתב ההגנה את האמור בחוות הדעת השמאית שצורפה לתביעה, בין היתר משום שלטענת המדינה התובעת הודתה בהליכים שונים ששנים אחרי ההפקעה היא עדיין החזיקה במקרקעין.

...

דין הבקשות שלפניי להידחות.

וחמישית, אין בידי לקבל את עמדת המדינה לפיה ראוי לצרף את המבקשים להליך כדי שניתן יהיה לדחות על הסף את תביעתם של המבקשים לפיצויי הפקעה.

אשר על כן בקשות המבקשים נדחות.

עם החלת המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים על מזרח ירושלים בשנת 1967 נוצר, איפוא, "מצב משונה למדי בו חל החוק על נכסים שהם ובעליהם כאחד מצויים ב'שטח ישראל'" (עניין חסיין הנ"ל, בפיסקה 23 לפסק דינו של כב' הנשיא (בדימ') א' גרוניס).

סעיף 3 לחוק הסדרי משפט מחריג מהגדרת "נפקדים" את מי שהתגוררו במזרח ירושלים ביום 28.6.67 (הוא יום מתן צו החלת המשפט השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על מזרח ירושלים; להלן – היום הקובע), לגבי נכסיהם שבמזרח ירושלים (עניין חסיין הנ"ל, שם).

כאמור, בכתב ההגנה מטעם רשם המקרקעין נטען כי לאור אי הבהירות האמורה ביחס לסעד שהתבקש, יש להורות על קבלת עמדת יתר הבעלים הרשומים בנכס, וזאת למען הזהירות.

...

סיכומם של דברים הוא כי הן המנוחה והן התובעת הן נפקדות על פי החוק, והנכס הוא נכס נפקד המוקנה לאנ"נ. משכך, דין התביעה שבפניי להידחות.

אני מורה, אפוא, כי התובעת תישא בשכר טרחת עו"ד של נתבעים אלה בסך של 15,000 ₪.

התביעה נדחית.