הגנה מפני לשון הרע בהפצה מוגבלת

לטענת התובע, לאחר שהנתבע קיבל את החלטת בית המשפט, בתאריך 30.11.12, הפיץ בקרב הציבור בכפר, דף מודפס בו נכתבו דברים בגנות התובע, המהוים לשון הרע (להלן:"הפירסום").

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, נטייתו המינית או מוגבלותו" המבחן לקיומו של לשון הרע, כפי שנקבע לא אחת על ידי בית המשפט העליון, הוא מבחן אובייקטיבי, כדברי השופט לוין בע"א 466/83 שאהה אג'מיאן נ' הארכיהגמון דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740 (להלן: "פסק-דין אג'מיאן"): "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום...". על פי ההלכה אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנידון; בית המשפט הוא שקובע אם אכן מהוים הדברים לשון הרע (ע"א 89 /334 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 562).

הטענה אינה יכולה להוות הגנה מפני תביעת לשון הרע.

...

ממכלול הראיות, עולה כי המניע של הנתבע לפרסום לא נבע מרצונו להביע דעתו על תפקודו של התובע, בתום לב. הנתבע הצהיר כי התובע פנה לאחר האירוע לועד המסגד, וכי בעקבות פנייתו נשלחה אל הנתבע התראה מעורך דין, לפיה עליו לשלם לותבע פיצוי בסך 220,000 ₪, זאת עוד טרם הפצת הפרסום על ידיו (סעיף 12-13 לתצהיר הנתבע).

לאחר ששקלתי את כל השיקולים עליהם עמדתי לעיל, החלטתי להעמיד את הפיצוי בגין הפרסום על סך 15,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובע את סכום הפיצוי בסך 15,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 3,540 ₪ והחזר אגרה בסך 2,524 ₪.

התביעה דנן הוגשה בגין שני פרסומים שנעשו ע"י הנתבע והמהווים- לשיטת התובע, הוצאת לשון הרע כנגדו, שאין לנתבע הגנה מפניהן.

לשיטתו, מקום שמפורסמים הדברים בתפוצה נרחבת, מבלי שאין לנושא האמירה זכות ואפשרות להיתגונן מפניה, יש לראות את הנתבע, מפיץ האמירות, כמי שיש לו כוונה ללגלג על התובע, לבזות אותו ולהשפיל אותו בפני כולי עלמא.

" הגנת הבעת הדיעה אינה מוגבלת לפירסום משמיץ שהיה בו אמת, ואף לא דורשת את העניין הצבורי הנידרש בהגנה הקודמת, ואולם פירסום כזה אמור לשקף הליך מחשבתי סובייקטיבי.

...

לפיכך- נדחית הטענה.

עוד נטען כי חלה אף הגנת ס"ק (3) לחוק, כי הפרסום "נעשה לשם עניין אישי וכשר." הנני מקבלת את טענת התובע כי לא חלה כל חובה חוקית או מוסרית להציגו כאדם מושחת שניתן לקנותו בכסף, שעה שאין הדבר כך. קבלת הטיעון המועלה על ידי הנתבע משמעה שבכל עת ששניים ניצים או מתחרים במאבק לגיטימי, הינם רשאים להכפיש ולפזר עובדות לא נכונות, לצורך מאבקם זה. הנני קובעת כי אין לנתבע הגנה כנגד ה שנאמרו בראיון הרדיופוני אשר ייחסו לתובע דרישת תפקיד בשכר כנגד "קניית שקט תעשייתי" מצדו במועצת העיר.

הנני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע סכום של 40,000 ₪ בנוסף, יישא הנתבע במחצית מאגרת המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 7,000 ₪.

כבר מיד יובהר כי אין מחלוקת על כך שהסרטון שהופץ באמצעות רשת האנטרנט נחשף לאנשים נוספים לתובעים, שהם הנפגעים ממנו וכי הוא עונה על הגדרת "פירסום" בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מונה קשת של נסיבות שבהן תקום למפרסם הגנה מפני תביעה בעוולת לשון הרע, על אף הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע ולמרות שהפירסום לא היה אמת.

בנקודה זו ראוי לציין כי במהלך כל שלבי ניהול ההליך היתמקדו הנתבעים בשאלת הלגיטימיות המוסרית של קיום החווה ובניסיונם למקד את הדיון בשאלה זו. אכן, שאלה זו והשאלות המוסריות הכרוכות בבצוע נסויים בבעלי חיים בכלל, הן רציניות ונכבדות, אך לא יידונו בפסק דין זה. בפסק הדין מוגבל בית המשפט לשאלת עוולת לשון הרע הנטענת ולהגנות העומדות כנגדה.

...

סוף דבר ביחס לקביעת הפיצוי לאור המסגרת שנקבעה בסעיף 4.5.3 לעיל ולאור נסיבות העניין כפי שהובאו בסעיף 4.5.4 לעיל וכן כפי שהובאו במהלך כל פסק הדין – יש להעמיד את הפיצוי הכולל בו יחוייבו הנתבעים בסך של 30,000 ש"ח, אשר יחולק בין התובע 1 לתובעת 2 – קרי 15,000 ש"ח לכל תובע.

אשר על כן אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הסך של 15,000 ש"ח לתובע 1; בנוסף אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הסך של 15,000 ש"ח לתובעת 2.

באשר להוצאות המשפט – בנסיבות העניין אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל - של 15,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבעים התגוננו מפני התביעה בטענות שונות, לרבות הגנות שבחוק, איסור לשון הרע, תשנ"ה-1965 (להלן: "החוק") ואילו הנתבע 3 אף הגיש תביעה שכנגד בה טוען הוא כי בתום אספת הדיירים החל התובע 1 לצעוק בקול בנוכחות דיירים רבים כי "אודי לוריא גנב מאלקטרה 5 מיליון דולר ולכן פיטרו אותו" [להלן-"הפירסום השני", נשוא התביעה שכנגד], שגם עילתה הוצאת לשון הרע.

התובעים טוענים כי האמור בדו"ח מהווה לשון הרע, וכי הפצתו לדיירי הרחוב מהוה פרסום לשון הרע מכוח החוק.

אף אם לא חל לגבי פירסום זה נוהל המחייב פירסום לדיירים, בוודאי לא היה הפירסום של הדו"ח מוגבל או מסוייג באופן שמנע שימוש בו ועל כן בכל מקרה הייתי רואה את מת"ן כמי שאחראית אף בגין כל שימוש פוטנציאלי שניתן לעשות לאחר שהופץ למי נתניה.

...

בחינת המשמעות האובייקטיבית של הפרסום המיוחס לנתבע שכנגד מחייבת המסקנה כי יש בו להעליב ולבזות ולפגוע בעיסוקו של התובע שכנגד, מעצם ייחוס מעשה גניבה לתובע שכנגד כסיבה לפיטוריו.

התובע, כאמור, לא הוכיח את הפרסום נשוא תביעתו ועל כן לא הוכחה גם עילה זו. סוף דבר 37.

נוכח כל האמור, דין התביעה העיקרית והתביעה שכנגד להידחות.

לטענת גמא, הדין כלל לא מעניק לחלמיש הגנה מפני תביעת לשון הרע בגין הפרסומים המשמיצים שנעשו על ידי חלמיש.

(1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה"-מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים; (ההדגשות אינן במקור-ב.א.).

(ג) בסעיף 11 של כתב התביעה מדגישה גמא כי ההשמצות כלפיה ברשות הרבים בוצעו באמצעות הפצת כתבי בי דין לאמצעי המדיה השונים: "כבר סמוך לאחר הגשתם של כתבי ההגנה והתביעה שכנגד בבית הדין לעבודה הפיץ הנתבע ו/או מי מטעמו עותק מכתבי הטענות הנ"ל לעיתונאים...

...

לפיכך, הנני מורה כי המזכירות תעביר את תיק בית המשפט בצירוף החלטתי זו לבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב.

בנוסף, הנני מורה למזכירות להעביר החלטה זו אל ב"כ הצדדים בפקסימיליה.

נוכח התוצאה אליה הגעתי הנני מורה על ביטול ישיבת קדם המשפט שנקבעה לפני ליום 7.7.10.