טענות ההגנה התרכזו איפוא לא בסוגיית העובדות – שכאמור הלכה למעשה אינן שנויות כלל במחלוקת – אלא בטענה הנורמאטיבית ובשלב מאוחר יותר גם בטענה להגנה מן הצדק, בשל הבטחה שלטונית נטענת להמרת כתב האישום בקנס מינהלי.
...
בפרק ב' דלעיל עמדנו על הנימוקים לדחיית הטענה כטענה מקדמית, ובמהלך שמיעת הראיות לא הובאו לפניי ראיות כלשהן העשויות לשנות ממסקנה זו. הנאשם שב וטען כי נוכח העובדה שהבקשה שהגיש היתה לא רק לפריסת חובות אלא גם להמרת כתב האישום בקנס מנהלי, כמו גם דברים כאלה או אחרים שנאמרו לו בעל-פה על ידי גורמי גבייה במע"מ (מר גרובר וסגן המנהל במע"מ ת"א 2) – וללא כל תיעוד – הוא ראה את הסדר התשלומים שנערך עמו כהסכם "ברור" להמרת כתב האישום בקנס מנהלי (ר' בפסקה 35 דלעיל).
לא מדובר אפוא בנאשם-הדיוט שאינו מצוי בהתנהלות רשות המיסים בכלל, ורשויות מע"מ בפרט, ובכך חיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי לא ניתן לקבל את טענתו שאמנם ניתנה לו הבטחה שלטונית מחייבת להמרת כתב האישום שלפניי בקנס המנהלי.
אשר על כן, נוכח הוכחת עובדות כתב האישום, כמו גם דחיית טענות ההגנה, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות שבהן הואשמו בכתב האישום, כאמור בפסקה 3 דלעיל.
