הגנה מן הצדק אפלייה בנהלי משטרה

ב"כ המבקש הגיש בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ, וכן בקשה משלימה, להורות למאשימה להמציא למבקש מידע ונתוני העמדה לדין: מידע ונתונים לגבי כל המקרים בשלושת השנים האחרונות בהם ביקשה התביעה לחלט את רכבו של נאשם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה; פלוח נתונים המפרט כמה כתבי אישום הוגשו בשלוש השנים האחרונות בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה ובכמה מתוך אותם תיקים ביקשה התביעה לחלט את רכבו של הנאשם אשר באמצעותו בוצעה העבירה של נהיגה בזמן פסילה, והתבקש כי נתונים אלו יובאו עם מספרי ההליך בבית המשפט ותוצאות ההליך – האם חולט אם לאו; ובנוסף מידע לגבי קיומו של נוהל משטרתי המפרט באיזה מקרים תוגש בקשה לחילוט רכב בעבירות תעבורה, וככל וקיים נוהל כזה, להעביר את הנוהל להגנה.

לטענת ב"כ המבקש, המידע ונתוני העמדה לדין נחוצים לצורך הוכחת טענה של אכיפה מפלה של הדין כלפי המבקש, שעה שהודעת התביעה על כוונתה לחלט את רכבו של הנאשם הנה הליך חריג ונדיר ביותר, ולמבקש יש בסיס ראשוני מספק לקיומו של חשד לאכיפה בררנית מפלה, הנובע מחיפוש במאגרים משפטיים, במרשתת ופורומים נרחבים.

דיון נפסק, כי המסגרת הדיונית המתאימה לבירור בקשת ההגנה לעיון בחומר נוסף, החורג ממסגרת חומר חקירה, לצורך ביסוס טענת הגנה מן הצדק, הנה באמצעות סעיף 108 לחסד"פ, ולא במסגרת בקשה לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ. וראו: בג"ץ 4922/19 אפרים נוה נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) (פורסם בנבו, 09.12.2019); עע"מ 2668/15 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' פרופ' הלל וייס 18/11/2015.

...

באשר לטענת המאשימה, כי מדובר במידע שאין לו רלבנטיות להגנת הנאשם שעה שמדובר בעתירה עונשית - אני מקבלת בעניין זה את עתירת ההגנה, לפיה יש במידע המבוקש להועיל, פוטנציאלית, להגנת הנאשם, שעה שההודעה על כוונה לעתור לחילוט הרכב, גם אם היא עתירה עונשית, עשויה להשליך על האופן שבו עשוי הנאשם לכלכל את צעדיו בהליך המתנהל נגדו.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה באופן חלקי ומורה על מתן צו המורה למשיבה להמציא למבקש את המידע המפורט להלן: רשימת תיקים שהוגשו בשלוש השנים האחרונות בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, אשר במסגרתם ביקשה המאשימה לחלט את רכבו של הנאשם בהתאם לסעיף 39 לפסד"פ. המידע יועבר על ידי המשיבה לידי ב"כ המבקש בתוך 30 ימים מהיום.

הבקשה ונימוקיה בבקשתה כי אורה על ביטול כתב האישום בשל אופן היתנהלות המאשימה כלפיה ו/או רשלנותה, טענה הנאשמת, באמצעות באת כוחה, כי: על המאשימה להבחין בין כלי רכב פרטיים המבצעים עבירות חניה לבין כלי רכבה של הנאשמת, המשמשים להעברת סכומי כסף גדולים ממקום אחד לאחר ומתנהלים בהתאם לנוהל מיוחד של משטרת ישראל, נוהל החל על "רכב משוריין", שיש בו הוראות מיוחדות הנוגעות למיקומי חניית כלי הרכב ביחס למקומות שאליהם ומהם עליהם להוביל כספים, ואף מגבילות את מסלולי נסיעתם (ר' הנוהל – נ/1).

שהרי "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא (ר' בג"צ 6369/96 זקין נ' ראש עירית באר שבע (1999) ורע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי ואח' בו הורחב עיקרון ההגנה מן הצדק גם למקרים בהם ההפליה היא פרי מעשה מחדל ורשלנות, או טעות בשקול הדעת מצד הרשות, כלומר מקרים של אכיפה מפלה שלא מתוך כוונת זדון.

...

אכן, באותה הודעה צוין כי המאשימה תהיה רשאית לחזור בה מן ההסדר הזה ו/או לשנותו בכל עת ומכל סיבה שהיא, ואולם משהדבר נעשה אך מספר ימים לאחר מכן (ביום 2.8.20) מן הטעם שמנהל אגף האכיפה מתנגד להסדר, אני מתרשמת כי פרטי ההסדר הובאו לידיעתו של הלה רק בדיעבד (ר' תגובתו להודעת נציגת המאשימה, במילים: "אני לא מאשר זאת"), ולכן מסקנתי היא כי אופן התנהלות המאשימה כלפי הנאשמת במקרה זה היה נגוע במחדל או בכשל מסוים.

ברם לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות.

מפני כל האמור לעיל, לנוכח הודאת הנאשמת בביצוע העבירות ומכיוון שנסיבות ביצועה של כל אחת מהן לא נחשפו בפני, כך שאין בידי לקבוע האם באותם מקרים מדובר היה בחניות שגרמו הפרעה ממשית לתנועה (כטענת המאשימה), אם לאו (כטענת הנאשמת), סברתי כי נכון אעשה אם אורה למאשימה להגיש לתיק בית המשפט את כל הדו"חות ותצלומי כלי הרכב של הנאשמת בעת ביצוע העבירות המיוחסות לה בכתב האישום.

טענה נוספת הייתה בפי ב"כ הנאשם לפיה, הנאשם הופלה גם בתוך המיגזר החרדי עצמו, שכן לדבריו קיים "נוהל" לפיו באירועים דומים של הפגנות על רקע מה שמכונה "חוק הגיוס", ובהן נעצרו קטינים ובגירים כאחד, לא הוגשו כתבי אישום כנגד המשתתפים, אלא ניתן להם דו"ח לתשלום קנס על סך של 1,000 ₪ בגין עבירה של שימוש בדרך שלא כדין, עבירת תעבורה לפי סעיף 151(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

כך, למשל, בת"פ (י-ם) 30472-07-15 מדינת ישראל נ' וייל (פורסם בנבו, 21.02.18), להלן: "עניין וייל")) נדחתה טענת הסנגור לאפליה בכך שהמשטרה נוקטת בסובלנות כנגד מפגינים בנושאים מסוימים ואינה נוהגת בסובלנות דומה כנגד ה"מחאה החרדית", שכן מדובר היה בהתפרעות שכללה השלכת אבנים וחפצים כלפי השוטרים וקריאות "נאצים" לעברם.

ואולם, במקרה זה, בפרט בשים לב לכך שגם המאשימה הסכימה שגם לשיטתה יש להמיר את סעיף האישום לעבירת קנס לפי סעיף 151(א) לתקנות התעבורה, האיזון הנכון בין אינטרסים חשובים אלו לבין הפגיעה המהותית בשויון וכפועל יוצע מכך בתחושת הצדק; שמירה על טוהר ההליך השפוטי ואימון הציבור בבית המשפט, מובילים למסקנה כי יש לתת לנאשם להנות מההגנה של ההגנה מן הצדק, ולבטל את כתב האישום.

...

לא כל מעשה נפסד שעשו רשויות החקירה או המאשימה יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק (ראו: ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ (פורסם בנבו, 10.09.13); ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.08.11)).

ואולם, במקרה זה, בפרט בשים לב לכך שגם המאשימה הסכימה שגם לשיטתה יש להמיר את סעיף האישום לעבירת קנס לפי סעיף 151(א) לתקנות התעבורה, האיזון הנכון בין אינטרסים חשובים אלו לבין הפגיעה המהותית בשוויון וכפועל יוצע מכך בתחושת הצדק; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ואימון הציבור בבית המשפט, מובילים למסקנה כי יש לתת לנאשם ליהנות מההגנה של ההגנה מן הצדק, ולבטל את כתב האישום.

בשים לב לכל האמור, בהתאם להוראת סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, אני מורה על ביטול האישום כנגד הנאשם.

המבקשת שוקלת לטעון לאכיפה מפלה, מהטעם, שהמשיבה לא נוהגת להעמיד לדין פלילי הורה משמורן על אי קיום הסדרי ראיה, בשל העובדה שקיימים הליכים חלופיים לכפות על המבקשת קיום הסדרי ראיה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ועל מנת שלא להסלים את הסיכסוך בין בני הזוג.

עוד טוענת המבקשת, שעל פי הפסיקה, היא זכאית לקבל לידיה נתונים על הטיפול בעבירות בה היא מואשמת, בכפוף לתנאים מסוימים שפורטו בפסיקה, וזאת לצורך ביסוס הגנה מן הצדק.

לטענתה, נוהל המישטרה קובע שבאכיפת הצוו להסדרי ראיה, לפי פקודת ביזיון בית המשפט, אין לרפא הפרת הצוו בעבר.

...

לסיום חלק זה, אני קובעת שלא נמצא בסיס כלשהו לחשד בדבר אכיפה בררנית ואני דוחה את הבקשה לעיון בתיקים שעניינם הפרת הוראה חוקית – הפרת הסדרי ראיה של הורה משמורן, כמפורט לעיל.

לאחר שעיינתי בתיקים, אני סבורה שמדובר בחומר רלוונטי שיש בו כדי לשמש להגנת המבקשת.

אשר על כן אני מורה למשיבה להעביר לעיון ב"כ המבקשת את חומר החקירה בתיקים לעיל, זאת בתוך 14 ימים מיום קבלת ההחלטה.

הנאשם עותר לחייב את המאשימה, להמציא לידיו, את כל כתבי האישום שהוגשו על ידה, בשלוש השנים האחרונות, בעבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, עבירה של תקיפה סתם, בנסיבות בהן מעשה התקיפה המיוחס, הוא באמצעות גז פלפל בלבד; בנוסף, את כל כתבי האישום שהוגשו לבית הדין המשמעתי של משטרת ישראל, בשלוש שנים האחרונות, בגין שימוש בתכשיר פלפל בנגוד לנוהל המשטרתי הנוגע להפעלתו.

לפיכך, השאלה שתעמוד במוקד ההגנה בה אוחז הנאשם, היא האם הפעילה המדינה את שיקול דעתה באופן שוויוני, סביר, שאינו מפלה, ולצורך בחינת שיקול הדעת הזה, הוא עותר לקבלת המידע המבוקש על ידו.

בהנתן המידע אליו נחשף בית המשפט, קבלת עמדת המדינה, תסכל, הלכה למעשה, את יכולתו של בית המשפט להפעיל ביקורת כזאת על סבירות החלטתה, תוך הפעלת ההגנה מן הצדק (וראו לעניין זה את פסיקתו בית המשפט העליון בעיניין דנ"פ 5387/20 רפי רותם נ' מדינת ישראל, על הפעלת ביקורת שיפוטית בעיניין סבירות שיקול דעתה של התביעה במסגרת ההגנה מן הצדק).

...

הנאשם לא הניח תשתית ראייתית כזו, גם לא בדוחק, ומשלא עלה בידו לעשות כן, לא עמד בנטל הראיה הנדרש על פי דין, ועל כן, דין בקשתו להידחות.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת.