על פי הנטען מפי התובעים, נהג הנתבע לקיים אסיפות בישראל במהלכן היה מציג אפשרויות להשקעה בארה"ב, מקצה אחוזי הישתתפות למשקיעים, מחתים אותם על הסכמי רכישה ומכין מצגות עם תחזיות רווח מפתות זאת תוך זמן קצר כאשר תחזית רווחים ביחס לעסקה נשוא התביעה צורפה כנספח 14 לתצהיר.
לטענת התובע, היתקיימה פגישה בה חלק מהשותפים החליט לשלוח אותו לארה"ב לערוך דו"ח מסודר בנוגע לעסקה ולחברה אך הדבר לא יצא לפועל בשל היתנגדות הנתבע.
טענת הגנה מרכזית שהועלתה עוד במסגרת הבקשה לסילוק על הסף נוגעת לשאלת העילה והיריבות קרי העדר יריבות משפטית בין התובעים כולם לנתבע וטענה לפיה הנתבעת 3 שהיא האישיות המשפטית היחידה שהזרימה כספים להתקשרות והיא היחידה הזכאית לקבל את חלקה, היא חברה מחוקה שאיננה כשירה לכל פעולה משפטית ואיננה יכולה לתבוע, לא בישראל ולא בכלל אלא אם כן תפעל הנתבעת 2 להחיות אותה.
הנתבע מדגיש שכל התחייבות אישית מצידו, מגולמת אם בכלל באותו הסכם לגביו טוענים התובעים שהוא אינו צד לו והנתבע מלין על כך שהתובעים הולכים בדרך עקומה, מזגזגים לפי רצונם בין תניות העולות מההסכם ולבין עילות הנטענות בתביעה ומעדיפים לתבוע אותו אישית בישראל בעוד אין חולק שיש כספים הממתינים להם בארה"ב שם צריכה להיות מוגשת תביעה או שם היה מקום לנהל הליך בוררות במידה ותישארנה מחלוקות.
...
אלא שעם דבר אחד קשה להשלים, גם אם התביעה נדחית, התעקשותו של הנתבע להקשות על התובע בכל הנוגע להסכם המכר ראויה להתייחסות ולאו דווקא אוהדת.
סבורני כי המצאת עותק מהסכם המכר (ולא הדין וחשבון שאכן הומצא לשותפים ולמצער למר ליפשיץ) היה בו כדי לייעל את הדיון והיה קל יותר להוריד את התובע מהעץ עליו טיפס ביחס להתנהלות הנתבע ושליחת ידו בכספים ככל שההסכם היה תואם את הדו"ח הכספי והתשלומים שבוצעו בעקבות המכירה.
אשר על כן, נדחית התביעה והתובע ישלם לנתבע שכר טרחת עו"ד (בלבד) בסך 20,000 ₪+מע"מ לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
