מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

הגנה אי שפיות זוכה מאשמת רצח

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2015 בעליון נפסק כדקלמן:

הלכה למעשה, גדר המחלוקת במקרה דנן מוגבל אך ורק למסקנה המשפטית שיש להסיק מראיה זו – האם מדובר במסלול יציאה שבו פסע הרוצח האמתי, כטענת ההגנה, או האם מדובר בראיה שאין בה כדי לשנות מאשמתו המוכחת של המערער, כטענת המשיבה.
עם זאת, דרישה זו עשויה ללבוש צורות שונות – גם 'תובעניות' יותר – הכל בהתאם לנסיבות המקרה הנידון: "דרישת ה'דבר מה הנוסף' היא גמישה ובעלת רקמה פתוחה. סוג העניינים שעשויים להביא לסיפוקה משתנה ממקרה למקרה, ותלוי גם במהימנות ההודאה גופה. ככל שהודאה זו זוכה למשקל גדול – כך יקטן משקלו של ה"דבר מה" הדרוש לאימות ההודאה, ולהפך, ככל שההודאה זוכה למשקל מועט – כך יגדל משקלו של ה'דבר מה'.
לסיכום נקודה זו: המערער מספר לאישתו כי ג'נאח סיפר לו אודות ילדה שנפלה בשירותים, מה שמוכחש על ידי ג'נאח; המערער מאשר כי ג'נאח לא אמר לו שהארוע היתרחש בשירותים; המערער משקר לג'נאח פעמיים; המערער מספר כי הוא זה שהעלה בפני ג'נאח את נושא האסלה והשירותים; המערער משקר בבית המשפט לגבי דברי ג'נאח; המערער מעלה חשש מגוחך ולא הגיוני כי ילדה נפגעה מאסלה במקלט, היכן שעבד; ונוכח הסבריו המגומגמים בנקודה זו, המערער ממשיך בבניית קו ההגנה כי ביצע רצח מתוך אי שפיות זמנית.
...
מאידך גיסא, יש להישמר מלכנות כל מסקנה הנובעת ממומחיות שאינה מלווה באישוש כמקובל במדע, כ"מדע זבל", שהרי בית משפט מבסס מימצאים מרשיעים על ראיות שאין להן כל אישוש מדעי (בראש ובראשונה כשלא מדובר בעדים מומחים) ויש להישמר שלא להפריז בדרישות כאשר בפנינו מומחה המצויד בארגז כלים שאינו בידיו של ההדיוט וככזה ביכולתו להאיר את עיני בית המשפט להבחין בפרטים שנדרשת מומחיות לצורך ההבחנה בהם.
לסיכום, אני מצטרף לשופט עמית במסקנתו לפיה דין הערעור להידחות.
סוף דבר, הוחלט לדחות את הערעור ברוב דעות של השופטים עמית וזילברטל, נגד דעתו החולקת של השופט דנציגר.

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2020 בעליון נפסק כדקלמן:

הינה כי כן, במסגרת הליכי הסגרה, שאמורים להעשות באופן יעיל ותכליתי, נקלענו בתיק זה להליך חריג של בדיקת כשירות, שנדיר שהיו כמותו בישראל, אף לא במסגרת תיקי רצח "רגילים" (למקרה חריג ואף הוא בסוגיה של אי שפיות ראו המקרה שנידון בעיניין פולונסקי כמתואר במאמרה של אליגון דר).
סעיף 170 לחסד"פ מוליך אותנו איפוא אל סעיף 15(א) לחוק טח"ן: אישפוז או טפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט (א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצוו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה – יחליט בית המשפט בשאלת האישפוז או הטיפול המרפאתי.
מהו רף ההוכחה הנידרש על מנת להכריע בסוגיה של אי כשירות? שאלה זו התעוררה בפסיקה מספר פעמים, אך בית משפט זה נימנע מלהכריע בה: בע"פ 1526/02 הנ"ל: "ככל שידיעתי משגת, השאלה של מידת ההוכחה המוטלת על הטוען להעדר כשירות לעמוד לדין, טרם נדונה בבית משפט זה. בערכאות הדיוניות ניתן למצוא גישות שונות בעיניין. יש אומרים שמידת ההוכחה היא במאזן הסתברויות (ראו ת"פ (ת"א) 2451/99 מדינת ישראל נ' כדורי, ניתנה ביום 18.2.02, מפי השופטת אמסטרדם, פסקה ח). ויש אומרים כי די לו למבקש הפסקת הליכים נגדו כי יוכיח קיומו של ספק סביר בדבר העידר כשירותו לעמוד לדין (ראו ת"פ (שלום – י-ם) 3103/98 מדינת ישראל נ' אוגדן מפעלים כלכליים בע"מ, ניתנה ביום 19.6.00, מפי השופט מינץ, בהסתמכו על תפ"ח 59/96 (ת"א) מדינת ישראל נ' פלוני, ניתנה ביום 31.3.97, מפי השופט המר; הגם שאינני בטוח אם השופט המר אכן כיוון לגישה זו, וראו החלטתו, פסקה 29). השיקולים בעיניין זה הם שונים. בין היתר, יש להביא בחשבון את העובדה שמאז תיקון 39 ל[חוק העונשין](http://www.nevo.co.il/law/70301), מידת ההוכחה של הגנת אי שפיות הדעת (בזמן מעשה) היא אך העלאת ספק סביר, שלא הוסר, בדבר התקיימות הסייג (ראו להלן סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין). מנגד, אין להיתעלם מכך שהטענה בדבר אי מסוגלות לעמוד לדין – להבדיל מטענה לתחולת סייג אי שפיות הדעת – היא טענה דיונית באופיה, מה שעשוי להוביל דוקא למסקנה כי מידת ההוכחה הדרושה היא במאזן הסתברויות. תימוכין נוספים לגישה האחרונה ניתן למצוא בלשון סעיף 15(א) ל[חוק טפול בחולי נפש](http://www.nevo.co.il/law/70314): "ובית המשפט סבור ... כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין", וכן בלשון סעיף 170(א) ל[חסד"פ](http://www.nevo.co.il/law/74903): "קבע בית המשפט ... שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין". לשון זו – "סבור" ו"קבע" – מרמזת כי לא די בהעלאת חשש שמא הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, אלא נידרש כי בית המשפט יהיה בדיעה ויקבע, באופן פוזיטיבי, שכך הוא הדבר" (שם, פסקה 26(ב), הדגשות במקור – י"ע).
...
.] סבורני כי העומס הנוסף שיהא כרוך בבירור אי-הכשירות בראי חוק סדר הדין הפלילי, בהשוואה לבחינתו ביחס לסייג תקנת הציבור בלבד, אינו רב. משכך, דומני כי ניתן להשלים, בנסיבות אלו, עם הכבדה מוגבלת זו בשם חשיבות הזכות להליך הוגן" (שם, פסקה 16, הדגשה הוספה – י"ע).
אני מסכימה עם חברי השופט עמית כי דין הערעור להידחות.
לכתחילה, בהסתמך על חוות דעת שהגישה המערערת לבית המשפט, ביקשה להפסיק את הליך ההסגרה נגדה על יסוד הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי); ולאחר בדיקות וחוות דעת נוספות, והסכמה שניתנה על ידי המשיב, נעתר בית המשפט לבקשה ובהחלטה מיום 2.6.2016 אמנם הורה על הפסקת ההליכים.
דין הערעור אפוא להידחות ונמצאנו שמים סוף לסאגה שנמשכת זה שנים ארוכות בנושא כשירותה של המערערת וצברה מימדים ונפח הרבה מעבר לנדרש החורגים מאופיו ומתכליתו של דיון בבקשת הסגרה, עד כי דומה כי נדרש להציב סכר כדי לעוצרה.

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 1996 בעליון נפסק כדקלמן:

המערער הואשם בבית המשפט קמא ברצח אורי לוי עבדללה (להלן-המנוח), אחיו של המשיב 2.
בפסק-דינו (מיום 26.12.95) קבע בית המשפט קמא: "לאור חוות-דעתו של הפסיכיאטר המחוזי הננו קובעים כי הנאשם בצע את מעשה העבירה המיוחס לו בכתב האשום ואולם בשעת ביצוע המעשה היה חולה במחלת נפש שמנעה ממנו להבדיל בין מותר ואסור ולפיכך הוא זוכה בהגנת אי שפיות הקבועה בסעיף 34ח(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 ולכן אינו נושא באחריות פלילית.
...
השופט א' מצא: אני סבור כי בכפוף להסדר מותנה, שייקבע להלן, דין הערעור להדחות.
אני סבור, כי המידע המצוי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכן בפרוטוקול שנימסר לעיונו של המשיב, אינו יכול לספק צרכים אלה.
השופט י' קדמי: אנוכי מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי המכובד, השופט מצא, וכמותו גם אנוכי בדיעה שיש לדחות את הערעור, בכפוף לתנאים המפורטים בפסק-דינו.

בהליך רשות ערעור אזרחי (רע"א) שהוגש בשנת 2007 בעליון נפסק כדקלמן:

במישור הפלילי הוגש כנגד המערער כתב אישום באשמת רצח ונסיון לרצח.
הרמב"ם קובע להלכה (שם) "מי שהוא עת שוטה ועת שפוי, כגון אלו הנכפין, בעת שהוא שפוי כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכין העדים לחקור הדבר היטב, שמא בסוף שטותו או בתחילת שטותו עשה מה שעשה". דברים אלה לא הובאו כדי לומר שכך היה בעניינינו, אלא להצביע על מורכבות רבה.
כך הם דברי ההסבר: "הוראה חדשה העוסקת במצבים של אוטומטיזם ומצבים דומים שבהם אבד למזיק כושר הבחירה. נוסח הרישה של הסעיף דומה לנוסח הרישה של סעיף 34ז בחוק העונשין, התשל"ז - 1977". דהיינו, אם ננקוט במונחי חוק העונשין - אך בשינויים המחויבים - ההגנה הקבועה בסעיף 34ח ("אי שפיות הדעת"), על שתי חלופותיה ((1) "חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול"; (2) "חסר יכולת של ממש להמנע מעשיית המעשה"), אינה מהווה הגנה בנזיקין; רק עמידה בתנאים הקבועים בסעיף 34ז ("העידר שליטה") מהווה הגנה בנזיקין.
...
        מסקנה זו נתמכת גם בשיקולים נוספים, כפי שעלו מפסק דינו של חברי ומפסקי הדין השונים של בתי המשפט השלום והמחוזי שניתנו בענייננו, התומכים גם הם בהטלת אחריות על חולי הנפש.
      בטרם סיום אציין, כי כאמור לעיל, נוכח חשיבות העניין, ובהתחשב באי הבהירות השוררת בנושא, אני סבורה שהסוגיה שבפנינו הינה עניין למחוקק לענות בו. שתיקתו של המחוקק בענייננו בולטת ביתר שאת על רקע ההוראה באשר לפטור מאחריות שניתן לחולי נפש במישור הפלילי (סעיף 34ח לחוק העונשין), כמו גם על רקע ההוראה באשר לפטור של קטינים מאחריות נזיקית (סעיף 9 לפקודת הנזיקין).
קיימת התייחסות לסוגיה זו בתזכיר (ראו סעיפים 374 ו-389), אך אני סבורה, כאמור, כי יש בה קשיים מסויימים.

בהליך תיק פשעים חמורים (תפ"ח) שהוגש בשנת 2023 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

מקנוטן זוכה מחמת אי-שפיות הדעת והושם בבית חולים פסיכיאטרי.
עקרון זה מוביל להכרה בדחף לאו בר-כיבוש הנובע ממחלת נפש ככלול בסייג "אי שפיות הדעת". כעוצמת הדחף כן מידת ההכרה בו. כדברי פרופ' מרדכי קרמניצר: "ביסודם של המשפט החוקתי והמשפט הפלילי מונחת דמוית אדם אחת. אדם הוא בעל אוטונומיה מוסרית, בעל יכולת בסיסית להבין את המציאות ולהבחין בין טוב לרע... כאשר מדובר במי שאיננו בעל יכולת בסיסית כאמור (העידר כשרות)... אין הדין העונשי חל עליו. כאשר אדם פועל במצב דברים שבו יש לו יכולת כלשהיא להמנע ממעשהו, אך יכולת זו מוגבלת מאוד, או כאשר כושר ההחלטה שלו נפגם, ואין היתנהגותו פועל יוצא של שקילה והכרעה רציונלית (כגון, מצבים של אחריות מופחתת עקב הפרעה נפשית חמורה... שמגבילים את הכשרות הפלילית אך אינם שוללים אותה...) – אשמתו מופחתת, ובהתאמה מצטמצמת מידת אחריותו הפלילית..." (מרדכי קרמניצר "עיקרון האשמה" מחקרי משפט יג 109 (התשנ"ו-התשנ"ז)).
ראו למשל דבריו של פרופ' עמנואל גרוס לפיהם "נדמה כי סייג זה [סייג 'אי שפיות הדעת'] בא בעוכרו של האנטרס הצבורי שמטרתו הגנה על הציבור. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בעובדה שגם אדם שביצע עברה שהיא מהחמורות ביותר בספר החוקים לא יישא בכל אחריות בגין מעשיו ולא ייענש עליהם... כך למעשה נותר הציבור בפני שוקת שבורה... נראה כי החלת הסייג מותירה את הציבור חשוף להישנותם של מעשים דומים מצידו של הנאשם" (עמנואל גרוס, "האם הגנת החוק הפלילי על הלקוי בנפשו מהוה איזון נכון וצודק בין ההתחשבות בנאשם ובין הגנת החברה?" ספר אדמונד לוי 425, 426 (2017)).
כך, הנאשם ביצע את המעשה ללא אומר, ולאחר מכן נימלט מהמקום; הנאשם ביצע את המעשה בשעת צהריים, כשרק המנוח בביתו (ראו עדות רעיית המנוח לפיה מטעמי בריאות הגיע המנוח לביתו לאכול ארוחת צהריים, כששאר בני הבית אינם נמצאים, עמ' 355 לפרוטוקול); הנאשם החליף את בגדיו ושטף את ידיו לאחר המעשה; הנאשם הסתובב בשכונה לאחר המעשה, אך כשראה ניידת מישטרה סב על עקבותיו (ת/20; עמ' 536 לפרוטוקול); הנאשם הגיע לביתו של מר גז לאחר שהחליף חלק מבגדיו, ובביתו של מר גז החליף את חולצתו ונעליו, עליהם נימצאו סימני דם; הנאשם ביקש את עזרתו של מר גז כדי שזה יסייע לו לעניין החשש שייתפס; הנאשם הקפיד לכפור במישטרה במיוחס לו ואף טען בפני השוטרים כי אינו מבין מדוע נטען שהוא הרוצח "ועכשיו יש רוצח בחוץ שצוחק עלינו" (ת/9); הנאשם אישר במישטרה רק אירועים שקדמו לארוע הדקירות ואשר להם ידע שהיו עדים; הנאשם כפר במיוחס לו גם בפני הרופאים המטפלים בו; הנאשם התנהג בהתנהגות ביזארית משום שסבר שיהיה בכך כדי להביא לו תועלת ולסייע לו להחשב "לא שפוי" ולהימלט מאימת הדין; הנאשם בזמן עדותו בפנינו ביקש להשאר במחלקה הסגורה במב"ן (בשב"ס) למרות שהוצע לו לעבור למחלקה הפתוחה (עמ' 468 לפרוטוקול); רק קרוב לחודש לאחר ביצוע המעשה, לאחר שהוצגו לו ראיות ברורות וחד משמעיות הקושרות אותו למעשה, הודה הנאשם במישטרה בבצוע המעשה, אך גם בשלב מאוחר זה הקפיד שלא לחשוף את כל התמונה, והוא לא חשף בפני השוטרים את הבגדים הנוספים שלבש בזמן הארוע ואותם החביא, בבחינת "להחזיק את הקלפים המפלילים הנוספים" הרחק מעיניי המישטרה.
...
וראו דברי כב' הנשיאה נאור ז"ל בע"פ 6385/11 בניטה נ' מדינת ישראל (3.12.2012) לפיהם: "סנגורה של המערערת, עורך הדין פרופסור קנת מן, טען, וחזר וטען, כי העובדה ששני מומחים בעלי שם הגיעו לכלל מסקנה כי חל על המערערת סייג אי השפיות יש בה כשלעצמה כדי לעורר למצער ספק סביר בשאלת תחולת הסייג האמור.
משמעותן של הקביעות דלעיל היא כי נדחית טענתו של הנאשם להיעדר אחריות פלילית ויש לקבוע כי בעת ביצוע מעשי העבירה היה הנאשם מצוי במצב של "קרבה לסייג לאחריות פלילית", כמשמעו בסעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין, והסייג הוא סייג אי-שפיות הדעת.
נוכח הניתוח דלעיל, הנאשם מורשע גם בעבירות אלו, תוך קביעה לפיה הנאשם קרוב לסייג "אי-שפיות הדעת". התוצאה מהטעמים שפורטו לעיל, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות הבאות: המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו