הגדרת נפקד בחוק נכסי נפקדים

חלקות 36, 42 ו-62 הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן גם: האפוטרופוס) בימי ראשית המדינה, בהיותם "נכס נפקד" כהגדרתו בחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים).

...

בהתאם לעמדתי כפי שהובעה בעניין ג'אבר, ובדומה למקרה הנדון שם, אני סבור כי גם בנסיבות המקרה שלפנינו לא ניתן להסתמך על סעיף 51 לפקודת ההסדר לצורך רישום המערער כבעל המקרקעין.

מכל האמור עולה שגם הטענה להתיישנות רוכשת דינה להידחות.

סוף דבר טענות המערער לבעלות בחלקות שבמחלוקת – חלקות 36, 42 ו-62 בגוש שומה 3963 שהוסדרו כחלקות 16, 18 ו-15 בגוש רישום 5731 – לא הוכחו.

סעיף 27 לחוק נכסי נפקדים קובע כי: (א) אם האפוטרופוס סבור שאדם פלוני, שאפשר להגדירו כנפקד לפי סעיף 1(ב)(1)(III), יצא ממקום מגוריו – (1) מתוך חשש שאויבי ישראל יגרמו לו נזק, או (2) שלא בגלל פעולות צבאיות או מחשש להן, חייב האפוטרופוס לתת לאותו אדם, לפי בקשתו, אישור בכתב שהוא איננו נפקד.

...

לפיכך, ולאחר שסעד זה התבקש במסגרת הסיכומים, והוא מתבקש מטיב ההתנהלות וההשתלשלות העובדתית, יש להיעתר לסעד חלופי זה ולהורות כי התובעים יוכלו להגיש בקשה בשם הנפקדים כולם על פי סעיף 27(ב) לחוק, וכן לפנות בבקשה לפי סעיף 28 לחוק בעניין זכויותיהם של צובחי וחסיין במקרקעין.

סוף דבר נקבע לעיל כי יש לדחות את טענות התובעים לפיהן טעות נפלה בהחלטתו של האפוטרופוס לפיה יש לראות את צובחי, פכרי וחסיין כנפקדים.

במכלול זה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובעים סכום של 35,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכ"ט גם יחד.

הגדרת "נפקד" בחוק נכסי נפקדים מגדירה מספר מקרים של נפקדות, ולעניינו רלבאנטיות ההגדרות הקבועות הקבועה בסעיף 1(ב)(1) לחוק, הקובעות: "אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השילטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החרום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים – היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או ע"י אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה –

...

כיוון שהגעתי למסקנה שהמנוח אמין היה נפקד, והנכסים נשוא התביעה הם נכסים נפקדים, הרי ש בכך כדי להביא לדחיית התביעה על הסף.

אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את התביעה.

(ב) בנסיבות העניין הנני מחליט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

האפוטרופוס העביר את הזכויות בחלקות לרמ"י. בכתב התביעה טענו התובעים כי האפוטרופוס טעה כאשר הכריז על המנוחה אילין כנפקדת שכן היא אינה עונה על הגדרת "נפקד" בחוק נכסי נפקדים (המנוחה אילין עזבה לבריטניה לפני כניסת החוק לתוקף).

...

משלא הוכחה רכישת הזכויות על ידי המנוח יוסף עסאף – ממילא גם אם היה מקום לבטל את הכרזת הנפקדות של המנוחה אילין (והתביעה לא היתה נדחית מפאת התיישנות) – לא היה בכך כדי להועיל לתובעים מאחר ולא הובאה על ידם כל הוכחה מי היו יורשי המנוחה , ואפילו התובעים הם יורשי שתי אחיותיה של המנוחה אילין, אין בכך כדי להוכיח כי הן היורשות שלה (וכפי שנטען המנוחה אילין עזבה את הארץ לאנגליה בשנת 1947 בעקבות נישואיה).

מכל האמור אני דוחה את התביעה – הן מפאת התיישנות והן לגופה .

התובעים ישלמו לנתבעים (ביחד) הוצאות בסך 10,000 ש"ח ניתן היום, כ' אב תשע"ט, 21 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.

ביום 3.11.1987 הכריז האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס) על הנכס כ"נכס נפקד", וזאת בהתבסס על מידע – אשר לימים התברר כשגוי – לפיו מוסא הוא בגדר "נפקד" כהגדרתו בחוק נכסי נפקדים, התשי"ח-1958.

...

עם זאת, אני סבורה כי יש מקום לחשיבה ולהפקת לקחים מהתנהלותה של המדינה במקרה זה. כפי שכבר ציינתי, הנכס, שהמחלוקות כולן נסבו עליו, הוכרז פעם אחת כנכס נפקד, מבלי שהיה לכך בסיס בדין, שהרי הבעלים היה ללא ספק תושב ירושלים במועד ההכרזה הראשוני עליו.

סוף דבר – לנוכח כל האמור, ובשים לב לנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, לשיטתי יש לראות במערערים שבפנינו – הם בני משפחתו של מוחמד – בני-רשות בנכס מושא ההליך.

מסקנה זו מבססת טעם חלופי נוסף לדחיית תביעת הפינוי שהגישה הימנותא, לצד ההנמקה שהציגה חברתי השופטת רונן הנסמכת על הכלל של מעשה בית דין.