בבקשה צוין, כי בידי העוררת אף תעודת חדר מיון מהמרכז לבריאות הנפש מעלה כרמל, "ממנה עולה כי המשיב מוכר למערכת הפסיכיאטרית מאובחן כלוקה הפרעה דיכאונית וכי הוא מטופל בכדורים. בבדיקה עלה סימנים - מאני, ללא סימנים פסיכוטיים פעילים. אין אינדיקאציה לאישפוז כפוי". עוד לפי העוררת, המשיב בחקירתו ובעימותים הודה במיוחס לו, אך המעיט ממשקל הדברים באומרו "אמרתי שאני לא אחראי למעשים שלי לעצמי או לאחרים, אני לא יודע למה אמרתי את זה, השתגעתי". העוררת הפניתה לעימות מול המתלוננת.
אשר לעוצמת העילה, ונוכח גילו של המשיב, מצב בריאותו הלקוי, העידר עבר פלילי, והדכאון ממנו הוא סובל, אשר לטעמו של בית המשפט קמא אינו מגביר מסוכנות נוכח טיב המחלה, ובשים לב למכלול הנסיבות של הארוע, קבע בית המשפט קמא כי "עוצמת המסוכנות הנשקפת מפניו" של המשיב, "אינה גבוהה, וניתן להסתפק בתנאים מגבילים שפגיעתם בחרותו של המשיב פחותה יותר". המשיך בית המשפט קמא וקבע, כי "אין בנסיבות אלה צורך לשלול את חירותו של המשיב בדמות של הגבלתו במעצר בית. הרחקתו מהעיר וקביעת תנאים להבטחת שלומה של המתלוננת ישיגו את מטרת הבקשה בדרך מאוזנת יותר". כאמור, בית המשפט קמא קבע את התנאים שפורטו בסעיף 1 לעיל.
בתום הדיון קבעתי, כי על מנת לבחון "אפשרות של חלופה מוגדרת וספציפית" שתאפשר "גם פקוח על המשיב, בין פקוח אנושי וטכנולוגי, שיש בו להבטיח מטרות המעצר", יש מקום לדחות את המשך הדיון בערר לישיבה נוספת.
...
צוין, כי לאחר שעיין בחומר ראיות, מצא בית המשפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית המבססת לכאורה את האישום המיוחס למשיב.
קבעתי כי החלטתי זו תינתן ללא קשר לתסקיר, אך באותה נשימה ציינתי, כי יהיה ראוי שתסקיר כאמור יוגש לתיק בהקדם האפשרי וככל האפשר עד מועד הדיון.
דיון והכרעה
לאחר שנתתי דעתי להודעת הערר על צרופותיה, לטיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בתיק בית המשפט קמא ובחומר הראיות שבתיק העוררת שנמסר לעיוני, נחה דעתי כי דין הערר להתקבל באופן שהדיון יוחזר לבית המשפט קמא אשר יקיים דיון בבקשה, לאחר שיונח בפניו תסקיר מעצר שיבחן את מכלול נתוניו של המשיב ושל חלופות המעצר השונות, ויניח בפני בית המשפט את המלצותיו בעניין המשך מעצרו של המשיב או בתנאים לשחרורו ממעצר ככל שימצא לנכון להמליץ על כך.
כאמור, אין חולק בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעניין העבירה המיוחסת למשיב.
