הגדרת מועד רלוונטי בחוק ביטוח לאומי

התובע עותר כי נורה על קבלת הערר שהגיש ביחס לשומות ביטוח לאומי שהוצאו לו לשנים 2009, 2012 ו – 2013 בחלוף המועד הקבוע בדין להחלטת פקיד ההשגות.

בעקבות פסיקות אלו, נחקק תיקון 103 לחוק הביטוח הלאומי ונוסף לו סעיף 373א הקובע כדלקמן: "הפיקה חברה מהחברות המנויות בסעיפים 64 עד 64א1 לפקודת מס הכנסה, לפי העניין, הכנסה חייבת כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה, בשנת מס פלונית, יראו את ההכנסה האמורה כאילו חולקה בסוף אותה שנת מס לחברי החברה או לבעלי המניות בה, לפי העניין, והכל בהתאם לזכאותם היחסית בריווחי החברה במועד האמור". בפס"ד דהוקי שניתן לאחרונה (עב"ל (ארצי) 10067-10-17 שלמה דהוקי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13.5.20; להלן: "עניין דהוקי") קבע בית הדין הארצי כי מוסד החברה המשפחתית לא אומץ בשלמותו על ידי חוק הביטוח הלאומי אלא בחלקו בלבד.

בעניינינו רלוואנטיות ההוראות בסעיפים 3(ב)(1)-3(ב)(3)(א): (ב)(1) אדם שבשנת מס פלונית נמחל לו חוב או חלק ממנו, והחוב נובע מהוצאה שניכויה הותר בבירור הכנסתו החייבת, יראו את החוב כחלק מהכנסתו באותה שנה; (2) אדם שניתנה לו הלוואה אשר אילו היה ניתן במקומה מענק היה המענק בגדר הכנסה, ונותן ההלוואה נתן לו מענק לפני שההלוואה ניפרעה או תוך שנה מיום שנפרעה, יראו את המענק עד לסכום ההלוואה כחלק מההכנסה של מקבלו בשנת המס שבה ניתן; לענין זה יראו מחילת הלוואה כמתן מענק; (3)(א) אדם שבשנת מס פלונית נמחל או שומט לו חוב או חלק ממנו, והחוב נובע מסכומים שקבל לצורך ייצור הכנסתו מעסק או ממשלח יד, או שניתן לו מענק לצורך ייצור הכנסתו כאמור, והוא אינו חייב במס עליהם על פי סעיף 2 או על פי פסקות (1) או (2) לסעיף קטן זה וגם הוראות סעיפים 20א ו-21(ב) אינן חלות עליהם, יראו את החוב כהכנסה בשנה שבה נמחל או שומט ואת המענק כהכנסה בשנה שבה ניתן, ואותו אדם יהיה חייב עליהם במס בשיעור שלא יעלה על 50%; בעיניין שחר (דב"ע (ארצי) נד/0-243 המוסד לביטוח לאומי - מרדכי שחר, ניתן ביום 31.5.1995; להלן: "עניין שחר") קבע בית הדין הארצי כי לעניין החיוב בדמי ביטוח לאומי, חוב שנמחל לפי סעיף 3(ב)(1) לפקודת מס הכנסה מצטרף להכנסה באותה שנה, למרות שלא היה בגדר "הכנסה" באותה שנה.

...

לצד זאת נקבע בעניין חג'ג' כי חלוף הזמן עשוי לאפשר למבוטח לטעון כי אין לאפשר למוסד לנקוט הליכי גביה בשל שיהוי מנהלי, אולם טענה זו לא עלתה במקרה שלפנינו.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית.

משהגענו למסקנה זו, אין מקום ליתן סעד נוסף אשר לעיקולים שהוטלו על התובע, מעבר להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון מיום 13.8.2019.

בישיבת ההוכחות נשמעה עדות התובע וכן שני עדים מטעמו – מר דב זילברשטיין, הוא הלקוח שבתיקו בוצעה הטעות שתוארה לעיל וכן גב' ענת שמאי, מזכירתו של התובע במועדים הרלוואנטיים לתביעה.

דיון והכרעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, מוגדרת "פגיעה בעבודה" כתאונת עבודה או מחלת מיקצוע.

בעב"ל (ארצי) 23260-06-16 ברנע – המוסד לביטוח לאומי (17.7.17) נקבע בין היתר באשר לאמנזה שותקת כי "בהיעדר כל פירוט השולל ארוע כאמור, לא ניתן להסתמך על המסמכים הרפואיים באופן משמעותי כדי לשלול את גרסת המערער כפי שניתנה במועדים מאוחרים יותר". אולם, בעיניינו מלבד המסמכים מ"טרם", קיים תעוד רפואי גם מבית החולים תל השומר אשר נכתב בסמוך לאיבחון אוטם שריר הלב אצל התובע, ממנו עולה בבירור כי התובע בחר לספר לרופאיו בפירוט על מרוץ שהשתתף בו בתאריכים 19-20.5.16 וחש ברע במהלכו.

...

בשולי הדברים יוער שלא מצאנו הגיון בטענות התובע לפיהן לאחר השיחה עם הלקוח, התובע המשיך להיות בלחץ.

לאור כל המתואר לעיל, לא שוכנענו כי ביום 27.5.16 או ביום 29.5.16 אירעו לתובע בעבודתו אירועים חריגים.

סוף דבר - התביעה נדחית.

פתח דבר התובעת הועסקה כמזכירה ראשית בבית הספר היסודי "בן צבי" בחולון במועדים הרלבאנטיים לאירועים מושא הליך זה. התובעת הגישה תביעה לדמי פגיעה בטענה כי ארוע תקיפה שארע לה ביום 09.11.21 תוך כדי ועקב עבודתה, גרם לה לפגיעה נפשית.

דיון והכרעה סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי) מגדיר תאונת עבודה כ"תאונה שארעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".

סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חצוניים הנראים לעין, בין שארעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על ארוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". בהתאם לפסיקה יש לבחון את "מידת הזיקה שבין הארוע לעבודה... אף אם התקיפה אירעה לעובד תוך כדי עבודתו, אולם נעשתה על רקע אישי, מבלי שהיה לה קשר לעבודתו של הנפגע או בלא תאונה של העבודה לתקופה, לא תוכר התקיפה כ"תאונת עבודה" (עב"ל (ארצי) 35207-06-10 המוסד לביטוח לאומי – אניס עבד אל חלים (13.3.11)).

...

שנית, אף אם יוגב לא היה רשאי להתקרב לביתה של התובעת, אין בכך כדי ללמד כי הוא לא היה מבצע את התקיפה בכל מקום אחר כי אם רק בבית הספר – וכפי שנפסק בעניין בן צור, לא שוכנענו כי התובעת הייתה חשופה לאפשרות התקיפה מיד יוגב בבית הספר בלבד.

כללו של דבר שוכנענו כי האירוע השני אירע לתובעת תוך כדי אך לא עקב עבודתה שכן זה אירע על רקע אישי – הנוגע לסכסוך בין בנה של התובעת לבנו של יוגב.

התביעה נדחית.

עיקר העובדות הרלוואנטיות התובעת, ילידת 02/1998, שרתה בשירות קבע בצה"ל במועדים הרלוואנטיים לתובענה.

התובעת טענה כי מאז היא מתמודדת עם כפל ראיה, רעשים ולעיתים חירשות, וכי הפגיעה ארעה "תוך כדי שרות של 24/7", וכן מדובר בפגיעה "בעקבות משימה הקשורה בעסוק השירות". נציין כי מהמסמכים אשר צורפו לכתב התביעה, עלה כי בקשת התובעת להכרת "זכות נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959, נדחתה (מכתב קצינת התגמולים מיום 24/07/2022), ובמכתב זה הופנתה תשומת ליבה של התובעת לאפשרות בירור זכאותה לפי פרק י"ג1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

סעיף 295א לחוק קובע כדלקמן: (א) בפרק זה – "חבלת שירות", "חייל בשירות קבע", "מחלה" ו"מחלת שירות" – כהגדרתם בחוקי השקום, לפי העניין; "חוקי השקום" – חוק הנכים וחוק מישפחות חיילים, לפי העניין; "פגיעה מזכה לפי חוקי השקום" – חבלה, מחלה או החמרת מחלה, כמשמעותן בחוקי השקום, שבשלהן מוכר חייל בשירות קבע כנכה או כנספה לפי חוקי השקום.

התובעת לא הניחה לפנינו ולו ראשית ראיה אשר יש בה כדי לקשור בין הליקויים להם היא טוענת לבין שרותה בקבע, ואין לפנינו ראיה המצדיקה הנחה לפיה "הנזק הפיזיולוגי אכן נגרם מ"תאונה", ולא כתוצאה של תהליך תחלואי ממושך שרק בא לידי ביטוי סמפטומטי ברגע נתון" [עב"ל (ארצי) 13853-06-15 נעמה מור יוסף - המוסד לביטוח לאומי, מיום 02/09/2018 – מדובר בפסיקה שעסקה בסעיף 150 לחוק שעניינו דמי תאונה, אך נסמכה בהקשר זה על פסיקה לעניין סעיף 79 לחוק].

...

נציין כבר כעת כי אנו דוחים את כלל הטענות האמורות.

על סמך כלל הראיות אשר מונחות לפנינו, הגענו למסקנה לפיה לא אירעה לתובעת "תאונה" כלשהי, לרבות תוך כדי ועקב שירותה בקבע.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

לפנינו תביעה להכרה בארוע מיום 9.3.2022 כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

תמצית העובדות וטענות הצדדים התובע עבד במועדים הרלבאנטיים כמנכ"ל חברת פאנל מטבחים בע"מ (להלן – החברה).

לטענת המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד), התובע הוא בעל המניות בחברה (יחד עם אחותו) ומשכך מוטל עליו נטל הוכחה מוגבר והתובע לא הרים נטל זה; התובע לא הוכיח קרות ארוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה, אלא מדובר בארוע שאינו קשור לעבודה; מועד הפגישה הנטענת מוטל בספק, מאחר שלפי היומן נקבעה הפגישה עם בני הזוג חזן בשעות הבוקר, התשלום שנטען כי בוצע במהלך הפגישה בוצע ביום המחרת 10.3.2022, והזמנת המטבח תועדה רק ביום 13.3.2022; יש סתירות בגירסאות של התובע באשר לפנייתו לטפול הרפואי, ובתיעוד מבית החולים אין אזכור לתאונת עבודה.

עוד נטען כי התובע לא הוכיח אי כושר בעבודה, מאחר שבבית החולים קיבל התובע המלצה לחמישה ימי מחלה וחזרה מתונה לפעילות שגרתית, ובתקופה בה טוען התובע לאי כושר בעבודה הוא טס מספר פעמים לחו"ל. דיון והכרעה בסעיף 79 לחוק הוגדרה תאונת עבודה כך: "תאונת עבודה - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". מאחר שהתובע הוא בעל המניות בחברה הוא נחשב כעצמאי לעניין נטל ההוכחה.

...

לסיכום, כעולה מכל המקובץ, טענת התובע לקרות התאונה בעת ירידה במדרגות ביציאה ממשרדי החברה אינה נתמכה בראיות.

בנסיבות אלה, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הרגיל המוטל עליו להוכיח כי אירע לו אירוע תאונתי בעבודה ביום 9.3.2022.

התביעה נדחית.