הטענות ביחס להגדרת הקבוצה בתובענה הייצוגית
לא מצאתי כל הצדקה להדרש לטענותיו של התובע בדבר הפגמים שנפלו, כנטען, בהסדר הפשרה או בהגדרת הקבוצה במסגרתו, וזאת מאחר שאינני סבור שראוי לאפשר לתובע "לעקוף" את המנגנון החוקי שנקבע בסעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006, כפי שהוא מנסה לעשות, ואבאר.
...
אני סבור, כי המחוקק ביקש, בסעיף 30א (י) (4), להותיר את הבחירה בסעד בידי התובע, ולשלול מראש טענה של "ייחוד הסעד" – קרי, מקום שבו מבקש תובע לתבוע סכום העולה על 1,000 ₪ להפרה – למשל, מכיוון שהוא יכול להוכיח קיומו של נזק גבוה מזה – יהיה רשאי לעשות כן, ולא תישמע טענה כי סכום התביעה מוגבל ל-1,000 ₪ בלבד, או מקום שבו מבקש תובע לקבל סעד של צו מניעה או צו עשה – לא תישמע טענה כי הסעד האפשרי היחיד הוא של 1,000 ₪ לכל הפרה.
מאחר שעל פי כללי מעשה בית-דין הקבועים בסעיף 24 לחוק תובענות ייצוגיות:
"פסק דין בתובענה ייצוגית יהווה מעשה בית דין לגבי כל חברי הקבוצה שבשמם נוהלה התובענה הייצוגית, אלא אם כן נקבע במפורש אחרת בחוק זה"
ומאחר שהתובע לא ביקש לצאת מן הקבוצה במועד שנקבע לכך, יש לראות את התובע כאן כמי שהיה תובע גם בתובענה הייצוגית, כלומר – מי שבחר במסלול התביעה בגין נזק, ולא במסלול הפיצוי הסטטוטורי, ודין תביעתו לפניי להידחות.
אני סבור, כי לצד פיצוי ראוי והולם במקרים שבהם הוכחו יסודותיה של העוולה לפי חוק הספאם, לרבות פסיקת הוצאות בשיעור מתאים (וראו לעניין זה את פסק הדין בעניין חזני, שבו נערך ניתוח מפורט של השיקולים בפסיקת הוצאות ההליך), כאשר מתברר שתביעתו של התובע – תביעת סרק היא, וכי הוגשה שלא בתום לב – יש לפסוק הוצאות בשיעור ריאלי, תוך התחשבות בהטרדת הנתבעים ובנזק הפוטנציאלי למאבק בתופעת הספאם – נזק שנגרם בכל פעם שנדחית תביעה מסוג זה."
