פשיטא, שכאשר פלוני, ערבי, בא בקהל של מבלים בפארק הירקון, והוא אומר או צועק כי בא לבצע פיגוע ביהודים, צריכות נורות אדומות להידלק, והמעשה מחייב תגובה מהירה, ובדיקה לעומק.
ובהמשך:
"ברור כי הנאשם הוא לא 'חולה נפש' על פי הגדרת הדין, ולא קמה לו הגנה בשל מחלה נפשית... ברם, על פי חוות הדעת ניכר כי קשייו הנפשיים (ייתכן שכתוצאה משימוש רב בסמים בעבר, או מכל סיבה אחרת) הובילו אותו, את הנאשם, למצב הכרתי מעורפל באופן זמני בעת הארוע, שמנע ממנו אפשרות לגבש 'צפיות' להשלכות מעשיו, ולמצער – שיש בו כדי לעורר ספק בכך".
ולסיכום:
"סבורני אפוא, כי הנאשם הזה, ההומלס היחף, הרעב ללחם והמדיף ריח צואה ושיניו חסרות, שמוחו היה שק חבטות להירואין, קוקאין ונייס גאי לאורך עשרות שנים, לצד תרופות פסיכיאטריות שונות ומשונות, שלכאורה לא הצליח להניח עליהן יד משך חמישה ימים לפני ארוע ה'איום', ושערה לקרבו אלכוהול עובר לאותו ארוע, שכל מי שפגש בו – מיד הבין שהוא 'שישיה' (לא נורמלי, כדברי העד אשורוב ועמיתיו) – לא היה בו היסוד הנפשי הצריך לשם ביסוס ביצוע עבירת איומים.
...
המשיבה הסבירה: " המבקש בחר לעשות שימוש בלשון ברורה, ולא במקרה, באיום כלפי יהודים בשעה שכאמור מדינת ישראל נמצאת בתקופה רגישה ביותר, מתוך הבנה ברורה כיצד יתפרש איום מסוג זה... המבקש הכחיש את דבר האיום וטען כי אינו זוכר את האירוע. נתונים אלה חיזקו את המסקנה, ערב הגשת כתב האישום, כי המבקש ביצע את העבירה שיוחסה לו, וקיים סיכוי סביר להרשעתו. המשיבה היתה מודעת להתנהלות המבקש בזירת האירוע ובמהלך החקירה. יחד עם זאת, נתוניו האישיים של המבקש (לרבות דלותו) אינם בגדר ראייה השוללת את קיומה של הכוונה הפלילית".
ובהמשך: "התשתית הראייתית שעמדה בפני המשיבה, ואף הנתונים הנוספים אודות המבקש, הביאו למסקנה כי המבקש התכוון לבצע עבירת איומים בעלת תוכן ברור ומובהק, ולא ניתן היה להגיע למסקנה כי לא התכוון לעשות כן. כאמור, התנהלותו של המבקש וכן עברו הפלילי (לרבות העובדה שסוגיית גיבוש הכוונה הפלילית נבחנה והוכרעה בעבר, וכי אין המדובר באדם שהופסקו בעניינו הליכים משפטיים בשל מצבו הנפשי) ונתוניו האישיים הנוספים, יצרו תמונה של אדם בעל מסוכנות אשר עלול לממש את איומיו, ולכן הועמד לדין והתבקש מעצרו".
התביעה הטעימה כי העמדתו של המבקש לדין נתמכה גם בהחלטות בית המשפט שדנו במעצרו, והוא אף נעצר עד תום ההליכים נגדו.
משפטו של המבקש התנהל באופן מהיר ותקין, והתנהלותה של התביעה, גם אם לא היתה מיטבית, אינה מביאה, לדעתי, למסקנה לפיה מגיע למבקש פיצוי על פי עילת העוללות, כפי שכונתה על ידי בית המשפט העליון.
גם אם באופן "רגיל", או "טבעי", שיקולי אמפתיה וצדק היו מובילים למסקנה כי ניתן לשקול בחיוב פיצויו של המבקש, דר הרחוב האומלל, שנעצר ושהה חודשים ארוכים בתנאים קשים בבית מעצר שמיועד לאסירים ביטחוניים, הרי שבעניינו של המבקש כאן – שיקולים אלה נסוגים מפני התנהגותו.
בנסיבות אלה, נוכח העבירה שיוחסה למבקש, ושיקולי שירות בתי הסוהר, לא מצאתי כי שיבוצו מצדיק פסיקת פיצוי לטובתו, קל וחומר כאשר לא הוצגה בפניי כל ראיה לפעולה שבוצעה בזמן אמיתי בכדי לשנות את מיקום כליאתו, אם בכלל עשה כן.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
