הגדרת בית עסק המשמש בעיקר ליבוא או יצוא

בהלכה הפסוקה נקבעו מספר קריטריונים לשם הוכחת קיומו של הסכם להפצה בלעדית, ביניהם: התנאים באשר למשך תקופת ההיתקשרות, קיומה של מיכסת שיווק מינימלית, מסירת אינפורמאציה על-ידי המפיץ באשר לדרכי השיווק והלקוחות, איזור הפצה מוגדר והדדיות באשר לבלעדיות [ע"א 3592/98 נסר אל דין נ' מרבק בית מטבחיים בע"מ (פורסם בנבו, 18.11.1999) (להלן – עניין נסר אל דין)].

באופן דומה, גם על היצואן, אם סבור הוא כי עלולה להתעורר בעיה, ליידע את היבואן, בעיקר אם הוא יכול להניח שמתקיים כאן סייג לאחריותו.

יפים לכך הדברים אותם שנתה השופטת (כתוארה דאז) א' חיות בע"א 4710/12 ברק גז סוכנויות בע"מ נ' פקיד שומה גוש דן, פסקה 8 (פורסם בנבו, 13.01.2015): "ככל שנקודת המוצא הנה שתמצית המוניטין היא שימור הרגלם של לקוחות לפקוד את העסק, נשאלת השאלה האם מפיץ, בשונה מיצרן, יכול לרכוש מוניטין וזאת נוכח הקשר הקיים בדרך כלל בין זהות היצרן ומאפייני המוצר ובין הרגלם של לקוחות לשוב ולפקוד עסק או להשתמש במוצר. [...] הינה כי כן בעיניין ליבוביץ' לא נשללה קיומה של קטיגוריית מוניטין למפיצים (באותו עניין ליבואניות העטים), אולם עניין זה לא נדון משנקבע על ידי בית המשפט כי הוא לא הועלה כעילה נפרדת (עניין ליבוביץ', בעמ' 319). בהתייחסו לקביעת בית המשפט בעיניין ליבוביץ' מציין המלומד פרופיסור מ' דויטש כי לא מן הנמנע שמפיץ אכן יפתח מוניטין עצמאיים כמפיץ והוא מוסיף כי "כך יארע כאשר רכישת המוצרים נעשית משום דימויו של המפיץ דוקא ..." (דויטש, בעמ' 536).

...

מטעמים אלה אני קובע שפרנס מוטור אינה זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה. היעדר הודעה מוקדמת במסגרת סיכומיה העלתה פרנס מוטור לראשונה טענה לפיה היה על חברת BP ליתן לה הודעה מוקדמת טרם סיום הסכם ההפצה ותקופה סבירה לצורך הפקת רווח נוסף והתארגנות לסיום הסכם ההפצה [סעיף 27 לסיכומי פרנס מוטור].

אני מחייב את פרנס מוטור לשלם לחברת BP סך 468,613 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בת"א 41514-09-12 ועד לתשלום בפועל.

בנסיבות העניין, לנוכח התוצאה אליה הגעתי ובשים לב לכך שחברת BP פעלה בחוסר תום לב באשר לאופן בו הסתירה מחברת פרנס מוטור את הפסקת השיווק באמצעותה והעברתו המלאה אל חברת פלדמן, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת באי כוחו.

הנתבעת איננה עוסקת במכירה סיטונית ואיננה עוסקת ביבוא או יצוא".

לטענת התובעת, על הקף מכירותיה של הנתבעת ניתן ללמוד מכך שמדובר בבית עסק גדול ומכך שהנתבעת פירסמה מודעת דרושים בדף הפייסבוק שלה, למשרת מחסנאי.

התובעת הפניתה להגדרת "מסחר סיטוני" על פי הסווג האחיד: "מכירה חוזרת (ללא טראנספורמציה) של סחורות חדשות ומשומשות לקמעונאים, למשתמשים מתחומי התעשייה והמסחר, למוסדות או למשתמשים מקצועיים... במסחר סיטונאי עוסקים בעיקר סיטונאים סוחרים, כלומר סיטונאים אשר נוטלים חזקה על סחורות שהם מוכרים..." כן הפניתה התובעת להגדרת מסחר קימעונאי: "מכירה חוזרת (ללא טראנספורמציה) של סחורות חדשות ומשומשות בעיקר לציבור הרחב, לצריכה או לשימוש אישיים או ביתיים." לטענת התובעת, בהתאם להגדרות אלה, פעילות הנתבעת אינה נחשבת למכירה קמעונאית, שכן היא אינה מוכרת ללקוחותיה מוצרים לשימושם האישי, אלא היא מוכרת למשתמש מקצועי אשר מוכר את המוצר הלאה ללקוחותיו.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, אני קובעת שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה שהנתבעת עוסקת במסחר סיטונאי.

סוף דבר – התביעה נדחית.

בנוסף ולחילופין, נטען כי התובעת הנה צד להסכמים הקבוציים הכלליים בדבר תוספת יוקר ו/או הכנסות מינימום אשר הורחבו וחלים על הנתבעת וכי לאור עיסוקה של הנתבעת, חל עליה צו ההרחבה של ההסכם הקבוצי הכללי בענף היבוא, הייצוא, המסחר והשירותים - י"פ 3539 התשמ"ח, י"פ 4055 התשנ"ג (להלן – צו ההרחבה).

בכתב התביעה נטען כי הנתבעת פועלת בענף המסחר והשירותים וכי היא "מפעילה בית עסק העוסק בשירותים ו/או יבוא ומסחר בין היתר של מחשבים ושירותים לטלפונים סלולאריים". בתצהיר מטעם התובעת נטען: "הנתבעת הנה חברה העוסקת בפתוח, שיווק, ייצוא ומתן שירותים בתחום מוצרי טכנולוגיה, מחשבים וטלפונים סלולאריים". להוכחת טענותיה הציגה התובעת תדפיסים שונים ובהם כרטיס עסק מאתר די. אנד בי., תדפיס מעמוד הפייסבוק של הנתבעת ותדפיס מתוך אתר משרד הכלכלה שכותרתו "רשימת חברות שזכו לתמיכה ממערך כלי סיוע לתעשייה, סחר חוץ, משרד הכלכלה והתעשייה (מעודכן 1/7/16)." בעדותו בפניי אישר מר חתם, המצהיר מטעם התובעת, כי הכרותו את הנתבעת וידיעותיו אודות עיסוקה ומספר העובדים בה, נובעת מעיון במאגרי מידע (די. אנד בי. במקרה זה) ובאתר האנטרנט של החברה ואינה נובעת מהכרות אישית עימה.

הנתבעת טענה שאינה עוסקת במסחר סיטוני או ביצוא או במתן שירותים.

התובעת הפניתה לספר הסווג האחיד של הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה וכן להגדרה המילונית של "סטונאות" מתוך "וויקיפדיה". לטענתה, על פי אופי הלקוחות של הנתבעת כפי שפורט בנספח 2 לתצהירה, מדובר במשתמשים מקצועיים/עיסקיים אשר המכירה להם מוגדרת כמכירה סיטונית.

. מכירה קמעונית היא מכירה חוזרת (ללא טראנספורמציה) של סחורות חדשות ומשומשות, בעיקר לציבור הרחב, לצריכה או לשימוש אישיים או ביתיים, באמצעות חנויות, חנויות כול–בו, דוכנים, בתי עסק להזמנות בדואר, אנשי מכירות מדלת לדלת, רוכלים וסוחרים, קואופרטיבים צרכניים, בתי מכירות פומביות וכו'.

...

בהתבסס על המבחנים שהוכרו בפסיקה, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי עיקר עיסוקה הוא בפיתוח וייצור מוצר אותו היא מוכרת.

לאחר שעיינו ברשימת הענפים שפורטה על ידי התובעת, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידיה להוכיח כי איזה מהם רלוונטי לעיקר עיסוקה של הנתבעת, באופן שיחול עליה צו ההרחבה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

צו ההרחבה חל על העובדים והמעסיקים במחוז המרכז: "על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונאות, ובשירותים ובענפים המפורטים בנספח מס' 1 להסכם הקבוצי, שמספרו 7010/77, במחוזות תל אביב והמרכז, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קבוציים, ומעבידיהם." בית הדין הארצי קבע כי צו הרחבה בענף הייבוא, הייצוא, המסחר בסיטונאות והשירותים עוסק למעשה בקטגוריות נפרדות: יבוא, ייצוא, מסחר ושירותים: "על פי סעיף זה מדובר למעשה בחמש קטגוריות נפרדות יבוא, סטונות, שירותים, יצוא, סוכני סחר חוץ. על פי סעיף 7 לחוק הפרשנות המלים "או", "אחר" או ביטוי דומה להן - להבדיל מן המפורט שלפניהן הן באות ולא להקיש לו, זולת אם יש עמן המלים "דומה" או "כיוצא בזה" או ביטוי אחר שמשמעו היקש.

אין מחלוקת כי הנתבעת איננה עוסקת ביבוא, יצוא או שירותים.

מסחר סיטוני מוגדר ע"י הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה: "מסחר סיטונאי הוא מכירה חוזרת (ללא טראנספורמציה) של סחורות חדשות ומשומשות, לקמעונאים, למשתמשים מתחומי התעשייה והמסחר, למוסדות או למשתמשים מקצועיים, וכן לסיטונאים אחרים. במסחר סיטונאי נכללים גם סוכנים ומתווכים שקונים או שמוכרים סחורות לאותם לקוחות או חברות." ומכירה קמעונאית מוגדרת: "מכירה קמעונית היא מכירה חוזרת (ללא טראנספורמציה) של סחורות חדשות ומשומשות, בעיקר לציבור הרחב, לצריכה או לשימוש אישיים או ביתיים, באמצעות חנויות, חנויות כול-בו, דוכנים, בתי עסק להזמנות בדואר, אנשי מכירות מדלת לדלת, רוכלים וסוחרים, קואופרטיבים צרכניים, בתי מכירות פומביות וכו'. למרבית הקמעונאים יש בעלות על הסחורות למכירה, אך יש גם כאלה המשמשים כסוכנים ומוכרים סחורות על בסיס מכר מותנה (קונסיגנציה) או על בסיס עמלה." לפי ההגדרות הנ"ל, ההבדל בין מכירה סיטונית למכירה קמעונאית הוא בזהות הקונה.

...

אולם אין די במכירה בהיקפים גדולים כדי להיכנס להגדרה של סיטונאי אלא יש צורך של שילוב של השניים : מכירה למוכר ובהיקפים גדולים, מביאה למסקנה כי שעסקינן בסיטונאי.

התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

לעניין זה מציינת הנתבעת, כי לא נקבע מעולם כי היא עסקה במושכר בעיקר ביבוא ויצוא, אלא שההסדר כולו – היה הסדר פשרה, שבמסגרתו הסכימה להעלות את דמי השכירות ששילמה.

מכאן שניתן לראות בהסכם הפשרה הודאה מפורשת של הנתבעת ובעלה המנוח בכך שהם עומדים בהגדרת תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק – אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), תשמ"ג – 1983 (להלן ולעיל: "התקנות").

מכל מקום, בין שהנתבעת ובעלה המנוח הודו מפורשות בניהול עסק יבוא, ובין שהסכימו להחלת התקנות עליהם לצורכי פשרה בלבד – אין ספק, כי הסכם הפשרה (שקבל תוקף של פסק דין של בית הדין לשכירות) מוציא את הנכס מיגדרי הגבלת שכר הדירה, וכעת השאלה הנשאלת היא, האם בהנתן שינוי אופי הפעילות בנכס והפסקת פעילות הייבוא, כנטען – זכאי השוכר לחזור למעמד של שוכר מוגן מבחינת הגבלת דמי השכירות שבהם הוא חב. תשובתי לכך היא בשלילה.

לשאלה זו ניתן מענה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב – יפו בע"א (ת"א) 1232/93 פוזין נ' מסטשי (1995), אשר קובע בסעיף 6 לפסק הדין כי: "מקובלת עלינו טענתם של המערערים שבאם יצא המשיב בתקופה מסויימת מתחולתם של דמי השכירות המרביים - אין הוא יכול לחזור ולקבל את הגנת התקנות ע"י כך שישוב להשתמש במושכר בעסוק מוגן, לאחר שהוסרה מעיסוקו הגבלת התיקרה." פסיקה זו היא פסיקה מנחה, בהיותה פסק דין של בית משפט מחוזי.

...

בנסיבות אלה, לא ברור מדוע הגיע השמאי מטעם הנתבעת למסקנה כי דמי השכירות הראויים הם 45 ₪ למ"ר בלבד, ואני מעדיף את הערכת השמאי מטעם התובעים, שקבע שווי של 55 ₪ למ"ר. על כן – אני קובע כי על הנתבעת לשלם דמי שכירות חודשיים בסך 7,040 ₪, המשקפים שווי של 55 ₪ למ"ר, בשטח של 128 מ"ר. אשר למועד תחילת תשלום דמי השכירות – לא מצאתי כל בסיס לחייב את הנתבעת לשלם את דמי השכירות בדיעבד, החל משנה לפני הגשת התביעה.

סוף דבר – התביעה מתקבלת במובן זה שאני קובע את דמי השכירות לנכס על סך של 7,040 ₪ לחודש, צמודים למדד שפורסם ביום 15.12.2015.

הנתבעת תשלם את דמי השכירות בשיעורם זה החל מיום 1.11.2015, ואילך.