הגדרת ארגון עובדים לפי סעיף 25 לחוק בית הדין לעבודה

בהתייחס לסמכות העניינית טענה המדינה כי לבית הדין לעבודה סמכות מוגדרת, ועל כן גם מוגבלת, ויש ליתן פירוש מצמצם ודווקני לוהראות חוק בית הדין לעבודה; על מנת שבית הדין יקנה סמכות עניינית לפי סעיף 24(א)(2) לחוק יש צורך בקיומם של שני תנאים מצטברים – מבחן זהות הצדדים ומבחן מהות הסיכסוך, ושניהם אינם מתקיימים במקרה הנידון.

כאמור, סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה קובע כי הליך יכול להתברר כסכסוך קבוצי עת מדובר ב"תובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק הסכמים קבוציים, תשי"ז – 1957". כלומר, על פי לשון החוק, לא נידרש שהצדדים יהיו בפועל צדדים להסכם קבוצי מיוחד, אלא די בכך שהם "יכולים להיות צדדים להסכם קבוצי מיוחד ..". לטעמנו, על מנת שמבחן הצדדים יתקיים די בכך שהצד להליך הוא בגדר "ארגון עובדים" (על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה) ויש לו כשירות (גם אם תיאורטית בהיתחשב בכך שאינו האירגון היציג במועד הנתון) לחתום על הסכם קבוצי עם המעסיק, והוא אינו חייב להיות ארגון העובדים היציג במקום העבודה.

...

בהליכים אלה, למרות שהועלו טענות סף על ידי המדינה והסתדרות המורים, ניתנו פסקי דין לגופם של דברים; בהתאם לפסיקה, הוכרה זכותו הלגיטימית של ארגון המורים לעתור לבית הדין בעניין זכויות הארגון וחבריו גם מכוח הסכם שהארגון אינו צד לו; ללא קשר לשאלת היציגות (שבה כאמור שגה בית הדין האזורי), ארגון המורים מהווה ארגון עובדים שדלתות בית הדין אמורות להיות פתוחות בפניו לכל הפחות בסוגיות הנוגעות לתנאי העסקתם של חבריו, עובדים פעילים או גמלאים; בהתאם לפסיקה [עס"ק (ארצי) 08 - 17 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – מלון כנען ספא קופת חולים מאוחדת (9.2.2011)] הפרשנות הנכונה של סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה או החוק) כוללת רק את היות הצד ארגון עובדים או מעסיק ולא כוללת גם את דרישת היציגות; בהתאם לפסיקה, יש לקבוע את הסמכות העניינית על פי המרכיב הדומיננטי המאפיין את המחלוקת ועל פי מהות העילה, ומבחנים אלה מובילים למסקנה חד משמעית כי מוקנית סמכות עניינית לבית הדין לעבודה; פסיקת בית הדין יוצרת מעגל שוטה, שכן מחד ארגון המורים והגמלאים אינם יכולים להגיש הליך משפטי ומאידך ארגון המורים גם אינו יכול להכריז על סכסוך עבודה, ובכך נפגעות זכויות ארגון המורים וזכויות החברים בו. ארגון המורים הוסיף וטען כי בית הדין האזורי שגה בכך שאפשר להסתדרות המורים להעלות את טענתה לסילוק על הסף, נוכח העובדה שבתגובתה המקורית הודתה בזכות ארגון המורים והגמלאים החברים בו לקבל את תקציב הרווחה במסגרת העמותה שהוקמה על פי דרישת משרד האוצר; לא היה מקום לדון בטענות לסילוק על הסף נוכח העובדה שהדיון כבר החל ואף קוים הליך גישור, וכן בשל התנהלות בחוסר תום לב של המדינה והסתדרות המורים.

לטעמנו, לא יכול להיות ספק כי נוכח זהות הצדדים – ארגוני העובדים והמעסיקה, ומהות המחלוקת – זכויות גמלאים הנובעות מהסכם קיבוצי וטענה לפגיעה בזכות ההתארגנות - הערכאה שבה יש לברר את חילוקי הדעות היא בית הדין לעבודה.

אשר להתאמת המחלוקת להתברר בהליך של סכסוך קיבוצי - בנסיבות הייחודיות של מערך יחסי העבודה במערכת החינוך, ועל פי אמות המידה שנקבעו בעניין תעש, שוכנענו כי יש מקום לבירור טענות אלה של ארגון המורים בהליך של בקשת צד בסכסוך קיבוצי, ולא היה מקום לסילוק על הסף של בקשת הצד שהגיש ארגון המורים.

כללו של דבר: בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון, בהתחשב במערך יחסי העבודה הייחודי במערכת החינוך ובעילות בקשת הצד, שוכנענו כי לא היה מקום לסלק על הסף את בקשת הצד.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב פ"ה 43273-08-18 07 פברואר 2022 לפני: כבוד השופט דורי ספיבק- סגן הנשיאה נציג ציבור מעסיקים מר אבינועם בן יצחק נציגת ציבור עובדים גב' שושנה סוזן סמק התובעים: הסתדרות העובדים הלאומית ו-8 אח' ע"י ב"כ עו"ד פז מוזר ועו"ד מיטל מזרחי הנתבעת: דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ ע"י עו"ד אורית זילוני-קליינמן ועו"ד שרון לולצ'י צדדים נדרשים: 1. מדינת ישראל – משרד האוצר ומשרד העבודה ע"י עו"ד יפית טלמון קצב 2. נשיאות הארגונים העיסקיים ע"י עו"ד מוריה ברבי, עו"ד מיכל וקסמן-חילי, ועו"ד מוטי עזרן פסק דין

דיון והכרעה ההוראות הרלוואנטיות בסעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשכ"ט-1959 העוסקות בניכויים של דמי חבר ודמי טפול אירגוני עבור ארגון עובדים, קובעות כך: "25 (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:...

עצם קיומו של נוהג שכזה – שכפי שלמדנו בהתדיינות הנו פרי הסכם פשרה שנחתם בין מדינת ישראל לבין הסתדרות הלאומית במסגרת היתדיינות בבג"ץ, שקבלה תוקף של פסק דין ביום 23.2.95, ואף עוגנה בחוזר "שכר והסכמי עבודה" שהוצא על ידי משרד האוצר ביום 12.3.95 – מהוה לדעתנו שיקול להכיר גם בזכותם של עובדים אחרים, שאינם מועסקים בשירות הצבורי, להנות מאותו הסדר, שיש בו כדי לממש באופן מלא יותר את זכותם החוקתית להתארגנות; שמינית אף שלא הוצגה בפנינו תשתית עובדתית הנוגעת לפרקטיקה הנוהגת בקרב מעסיקים פרטיים בכל הנוגע להעברת דמי חבר לאירגון עובדים שאינו האירגון היציג, הרי שהתובעים טענו – וטענתם זו לא נסתרה – כי לפחות בענף התחבורה הציבורית, שבו פועלת המעסיקה הנתבעת, קיימת הסכמה של המעסיקה הגדולה ביותר – אגד חברה לתחבורה ציבורית – לנכות דמי חבר משכרם של עובדים, ולהעבירם גם לאירגון עובדים שאינו האירגון היציג (ראו הסדר הפשרה, שקבל תוקף של פסק דין, בתיק ס"ק 29607-09-20 הסתדרות העובדים הלאומית נ' אגד חברה לתחבורה (18.7.21, כב' השופטת יפית מזרחי-לוי)); תשיעית משרד האוצר, משרד העבודה, לישכת התאום והמעסיקה טענו בפנינו כי הטלת חובת ניכוי דמי חבר לאירגון עובדים שאינו ארגון העובדים היציג עשויה להטיל נטל כבד מדי על מעסיקים קטנים, במיוחד כאשר אותו מעסיק קטן יידרש להשקיע משאבים בבירור האם הגורם שפנה אליו בבקשה להעברת דמי חבר הנו אכן "ארגון עובדים" כהגדרתו על פי ההלכה הפסוקה (פסק דין עמית, שם).

שהרי, אם סברה אחרת, מדוע היא פטרה את אותו העובד מתשלום דמי טפול מקצועי-אירגוני עבור האירגון היציג?; ולבסוף הפרשנות שמציעה לנו המעסיקה להוראת סעיף 25(א)(3ב), שלפיה במקרה שהמעסיקה מקבלת הודעת חברות של עובד באירגון עובדים אחר, היא חייבת להפסיק לנכות עבורו דמי טפול מקצועי-אירגוני, אך אינה חייבת לנכות דמי חבר לאותו ארגון אחר, עשויה להוביל לתוצאה בלתי סבירה שלפיה עובדים שיבקשו לחסוך לעצמם את עלות דמי הטיפול האירגוני-מקצועי, יודיעו למעסיקה שלהם שהם הצטרפו לאירגון אחר – כדי שתפסיק לנכות להם דמי טפול אירגוני – אך בד בבד יימנעו מתשלום דמי חבר לאותו ארגון אחר.

...

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה שהפרשנות הנכונה היא זו בה דוגלים התובעים, דהיינו שבנסיבות המקרה, ומבלי שיש בכך כדי לקבוע מסמרות ביחס לכל מקרה ומקרה, מוטלת היתה חובה על המעסיקה להעביר את דמי החבר של התובעים להסתדרות הלאומית.

פרשנות שכזו אינה תואמת, כך להבנתנו, את תכלית ההסדרים הקבועים בסעיפים 25(א)(3) ו- 25(א)(3ב) לחוק הגנת השכר, שהינם במפורש לעודד ולאפשר התארגנות עובדים, ולא לפגוע בה. למעשה, נדמה שאף שהמעסיקה הנתבעת מסכימה לכך, שכן היא עצמה טענה בסעיף 23 לסיכומיה כי "ברור... כי סעיף 25 לחוק הגנת השכר לא התכוון להוות דרך עוקפת כדי להימנע מתשלום דמי טיפול במסווה של חברות בארגון אחר". ונזכיר בקשר לכך את הטעם לאי-ניכוי דמי טיפול מקצועי ארגוני במקרה של חברות בארגון עובדים אחר, כפי שהובאו על ידי שר העבודה (דאז) יגאל אלון, כשהביא את הצעת החוק לקריאת ראשונה בכנסת, דברים שצוטטו בהסכמה בפסק דין עמית (שם): "תנאי לניכוי כמובן, שהעובד אינו חבר בשום ארגון עובדים. אם העובד מאורגן בארגון עובדים שאינו מוכר כארגון עובדים יציג על-פי החוק, יהיה פטור מתשלום דמי טיפול מקצועי-ארגוני, וזה מתוך עצם הערכה לעובד המוכן להתארגן". סוף דבר בקשת הצד מתקבלת, במובן זה שניתן צו הצהרתי שלפיו הנתבעת חייבת להעביר להסתדרות הלאומית את דמי החבר של התובעים 2 עד 9, וזאת רטרואקטיבית מהיום שבו הועברו אליה טפסי ההצטרפות ועד למועד סיום עבודתם אצלה, או סיום חברותם בהסתדרות הלאומית, לפי המוקדם.

הנתבעת תשלם לתובעת 1 הוצאות משפט בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי וריבית מהיום.

בנסיבות, ובהינתן שהתובעים כולם היו מיוצגים על ידי התובעת 1, לא מצאנו לעשות צו נוסף להוצאות לטובתם.

כך, בברע (ארצי) 32697-06-15 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ועד פנימי בחברת מנורה מבטחים, בוטלה החלטת בית הדין האיזורי בתל אביב אשר קבעה שהסמכות היא לבית הדין הארצי ונקבע כי "גם אם חלק מחזית המריבה יכול להתברר ישירות בבית הדין הארצי, הסדר הנכון הוא שתחילה יתברר ההליך בבית הדין האיזורי בנוגע לטענת ההסתדרות כי המשיב 1 הוא ארגון מטעם, לרבות בשאלה אם הוא עונה על דרישות הפסיקה להגדרת ארגון עובדים ורק לאחר מכן וככל שידרש יכול ויזדקק בית הדין הארצי להליך במסגרת סעיף 25(2) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969". גם בעס"ק (ארצי ) 62549-07-18 ההסתדרות הרפואית בישראל - אסותא אשדוד בע"מ (נבו 01.11.2018) נקבע: "הדיון בשאלה אם מתקיימים באירגון הקריטריונים שנקבעו בפסיקה להיותו "ארגון עובדים" ואם ארגון עובדים רכש מעמד של ארגון עובדים יציג היא בסמכותו של בית הדין האיזורי".

...

הטענה העיקרית היא שהיה על "כאן" לבחון את מעמדה החוקי של האגודה, אשר לעמדת הארגון איננו מעמד של ארגון עובדים, להגיע למסקנה כי אינה ארגון עובדים ומכאן- להימנע מניכוי דמי החבר.

אולם, לא מצאנו כי די בראיות לכאורה שהציג הארגון במסגרת ההליך הזמני, כדי להוות משקל כה מכריע הדרוש למתן סעד זמני בנסיבות אלו.

יוער כי השאלה האם ארגון עובדים יכול לייצג עובדים אשר מבחינה פורמאלית הם עצמאים אולם מתקיימים בהם היסודות המעמדיים של עובד, היא שאלה מורכבת כשלעצמה שבוודאי אין מקום להכריע בה במסגרת זו. אין בידינו לקבל את הדקדוק שמנסה הארגון לעשות בלשונו של תקנון האגודה ואת המסקנות שהיא מבקשת להסיק ממנו.

הבקשה נדחית אפוא והצדדים ישובו לפעול לפי פסק הדין בהליך הקודם והמוסכם בו, תוך פתרון שאריות המחלוקות שנשארו כפי שנקבע במסגרת אותו מתווה.

האם יש מקום לאשר בקשה לאישור תובענה ייצוגית, עת על פי ההסכם הקבוצי הזכות לקיצור יום עבודה מתייחסת לאם העובדת ולא לאב העובד, האם יידעה המעסיקה את העובדים על זכות זו והאם היה עליה ליידע אותם ואם אין לאשר את הבקשה, האם ראוי בכל אופן לפסוק הוצאות לטובת המבקש אם בזכותו נערך שינוי בהוראות באשר לאבות עובדים – אלו הן חלק מהסוגיות העומדות להכרעת בית הדין בבקשה לאישור תובענה ייצוגית זו. העובדות עד ליום 25.11.18 פעלה המשיבה כחברה ממשלתית וביום 25.11.18 נמכרה לחברת אלביט מערכות בע"מ. המשיבה נכנסה בנעלי תעש לרבות כצד להסכמים הקבוציים (נספח 5 לתשובה).

לחלופין, עילה נוספת היא עילה לפי סעיף 24(א)(1) או סעיף 24(א)(1א) לחוק בתי הדין לעבודה.

שם סעיף 50) השאלה שעל בית הדין לשאול את עצמו אם בקשה לאישור תובענה ייצוגית באה בגדר סעיף 10 (3) לתוספת השנייה היא האם קיים ארגון עובדים פעיל ולא דרך הטיפול של ארגון העובדים: "בחינת טענות המערערים מעלה כי הם אינם טוענים שלא קיים בחברות ארגון עובדים מתפקד ופעיל, וטענותיהם סבות על אופן ההתנהלות של ארגון העובדים בכל הנוגע לקרנות. ככלל, ובהיעדר נסיבות חריגות, אנו סבורים שלא ניתן להקיש מהפסיקה שלפיה אין תחולה לפרט 10(3) בנסיבות שבהן ארגון העובדים אינו מתפקד ואינו פועל לאכיפת זכויות העובדים לנסיבות שבהן מועלות טענות כנגד אופן פעילותו של האירגון." סעיף 56 לע"ע 41358-07-15 אופינקרו פיקו – שיכון ובינוי – סולל בונה תשתיות בע"מ (28.1.19) (ההדגשות במקור – א.ג.כ).

טוען המבקש כי הוא מתבסס על פרט 8 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות העוסק בהפרת חוק השויון ברם ההוראה של הזכות ההורית מתבססת על הוראת ההסכם הקבוצי שניסוחה דומה (ראו נספח 5 לתשובה המשיבה, שם בפרק ב' בסעיף ההגדרות – "אם עובדת" וכן בפרק ד' סעיף 2 ו' – זכויות האם העובדת) ואם כטענת המבקש האירגון עצמו היה שותף לניסוח המפלה, קל וחומר שהיה עליו לפנות לאירגון העובדים על מנת שיפעל לתיקון הנוסח.

...

בערעור שהוגש על פסק הדין , הושב הדיון לבית הדין: "לאחר שקילת טענות הצדדים, שוכנענו כי אין הצדקה לדון במסגרת ערכאת הערעור בהצדקה התיאורטית לאישורו של הסדר פשרה קודם, כאשר הוגש לתיק בית הדין הסדר פשרה מתוקן, ומטבע הדברים דרך המלך היא בדיקתו כעת של ההסדר החדש המשקף את הסכמותיהם העדכניות של הצדדים. בשלב ראשון אמנם הותרנו את ההליך בבית דין זה גם לאחר הגשתו של ההסדר המתוקן מטעמי יעילות, אך משהסתבר שהיועצת המשפטית לממשלה מתנגדת לאישורו של ההסדר גם במתכונתו המתוקנת - ויש לדון בהשגותיה לגופן וכן לקיים את הפרוצדורה החוקית הנדרשת בקשר אליו - שוכנענו כי אין זה מוצדק שערכאת הערעור תידרש לכך לראשונה.

סוף דבר משכך, דין הבקשה להידחות.

(עמ' 11 – 13 לפ' לעדות חזן) הואיל וכך, מדובר בתרומתו של המבקש למצב הנוכחי ולכן, בשונה מבקשות לתובענות ייצוגיות שנדחות, יש מקום לפסוק הוצאות לזכותו של המבקש שכן בזכותו תוקנה ההוראה והנוהל.

המשיבה תשלם למבקש שכ"ט עו"ד בסך 180,000 ₪ והוצאות משפט בסך 20,000 ₪ (בשים לב לעובדה כי התנהל הליך גישור בין הצדדים).

המדינה - שהתייצבה להליך מכוח סעיף 30(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 - ביקשה שלא להביע עמדה או דיעה בקשר לסכסוך הקונקרטי, ובמקום זאת הבהירה את הדברים הבאים: ככל שההסתדרות מבקשת לטעון כטיעון קטגורי גורף שאין חובה על ארגון עובדים לנהל משא ומתן עם מעסיק או ארגון עובדים, הרי שטיעון כזה אינו עולה בקנה אחד עם נורמות ההיתנהגות המחייבות במסגרת יחסי עבודה קבוציים.

הסכמים אלה נחתמים דרך כלל בנושאים הנוגעים לכלל העובדים והמעסיקים, באופן המצדיק קביעת סטאנדרט אחיד ורוחבי שיוחל על המשק כולו - דוגמאת חובת ההפקדה לפנסיה ושיעורה; עצם הזכאות לדמי הבראה ושיעורם; עצם הזכאות להוצאות נסיעה ושיעורן; קיצור שבוע העבודה במשק; זכאות לשכר בעת העדרות עובדים מחמת מצב בטחוני; וכיו"ב. הסכמים אלה נחתמים מתוך מטרה מוגדרת מראש לבקש את הרחבתם על כל המשק (אפשרות שהמחוקק צפה אותה בקבעו בסעיף 25 לחוק הסכמים קבוציים כי צדדים רשאים להתנות את תוקף ההסכם הקבוצי בהרחבתו), על מנת לקבוע זכות מינימום קוגנטית שתוחל לא רק על עובדים במפעלים שאינם מאורגנים בענף כזה או אחר (כפי שנעשה בעת הרחבת הסכם קבוצי כללי ענפי), אלא גם על עובדים בענפים שאינם מאורגנים כלל (עבודת משק בית כדוגמא).

הזכות בעיקרה ובפרט בממד האישי שלה, לרבות במישור התת-חוקתי, מוקנית הן לעובדים והן למעסיקים באופן הדדי, וכשם שלכל עובד יש זכות להצטרף לאירגון עובדים לפי בחירתו; שלא להצטרף לאירגון עובדים כלשהוא אם זו העדפתו; להיות פעיל באירגון עובדים ולהקימו; ולהיות מוגן מפני היתנכלות או פיטורים בשל התארגנות או מעורבות בה - כך גם לכל מעסיק עומדת הזכות להתארגן באירגון מעסיקים לפי בחירתו, להיות מעורב בהקמה או פעילות של ארגון מעסיקים, או לחלופין להעדיף שלא להצטרף לאירגון מעסיקים כלל.

...

לענייננו די אם נציין כי לא ראינו בפניות ההסתדרות לשרה משום חוסר תום לב או פגיעה בזכות ההתארגנות של החברים במבקשת, נוכח כל האמור לעיל וכאשר הפנייה להרחבת ההסכמים מהווה המשך טבעי לחתימת הסכם קיבוצי כללי שנועד לחול על כלל המשק.

מעבר לכך אין בכוונתנו להרחיב בסוגיה זו. סיכום נוכח כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לא הוכח שהחלטת ההסתדרות - להמשיך ולנהל משא ומתן בנושאים כלל-משקיים עם המשיבה 2 עמה היא מנהלת משאים ומתנים מסוג זה משך שנות דור, ולבקש את הרחבתם - היא מחוסרת תום לב, פוגעת בזכות ההתארגנות של המעסיקים וארגוני המעסיקים החברים במבקשת או מפרה זכות משפטית כלשהי של המבקשת.

סוף דבר - בקשת הצד נדחית.