באשר לפוליסת ביטוח החיים, אמנם במכתב של הנתבעת שסרבה לפצות את התובע, נכתב בין יתר הנימוקים, שהארוע אינו מוגדר כתאונה כיוון שמקורו באלימות מילולית שהוא ארוע מוחרג בפירוש בפוליסה, ואולם התובע טוען, כי מדובר בארוע שנופל בגדר ההגדרה של תאונה בשל היותו ארוע פיתאומי ובלתי צפוי, בשל כך שמדובר בארוע חצוני ובשל כך שמדובר בהתקף לב שגרם לתובע את הנזק , והתקף כזה אינו מוחרג בפוליסה.
עוד טוען התובע, כי לענין הפוליסה לתאונות אישיות נקבע בפוליסה עצמה שקביעת הנכות על ידי המל"ל היא הקובעת לפיכך יש לפצותו לפי 30% נכות בגין פוליסה זו שכן זה שיעור הנכות שנקבע במל"ל.
הנתבעת טוענת, כי שתי הפוליסות מחריגות באופן מפורש, מהגדרתה של תאונה המזכה בפצוי, תאונה שהיא "תאונה כתוצאה מאלימות מילולית או כתוצאה מפגיעה פסיכולוגית או אמוציונלית". בנידון דנן, מדובר בויכוח שגרם לטענת התובע לארוע התאונתי, ולפיכך הוא בגדר "תוצאה מאלימות מילולית", וממילא הארוע אינו ניכנס להגדרה של תאונה ואינו מזכה בפצוי.
...
באשר לטענה שנימוק זה לא הועלה במכתב הדחיה בקשר לפוליסת התאונות האישיות, טוענת הנתבעת, כי לפי הפסיקה, יתכנו נסיבות שיצדיקו העלאת טענות נוספות, כאשר הצדק זועק נגד ישום הנחיית המפקח על הבטוח, לפיה אין לאפשר העלאת טענות שלא הועלו במכתב הדחיה.
לאחר עיון בטענות הצדדים, באתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה.
התוצאה היא אפוא שהאירוע שגרם להתקף הלב לתובע נכלל בהגדרת תאונה בכל אחת מהפוליסות.
