באשר לחסיון של "מסמכים משפטיים שהוכנו לקראת משפט" טוען ב"כ העוררת, כי משיבה 1 לא הוכיחה את התנאים להגדרת המסמכים ככאלה, שכן לא הניחה תשתית ראיייתית המצביעה על כך שהמכותבים הם עורכי‑דינם של המשיבים, המייצגים אותם, וערכו את תרשומות הדוא"ל במסגרת יחסי עו"ד-לקוח.
נשאלה אפוא השאלה, אם ניתן בדרך של היקש מהרדיו והטלוויזיה לכלול בחוק איסור או הגבלה שלא נקבעו בו.
מאחר והמחוקק הוסיף בחוק הבחירות (דרכי תעמולה) הוראות בנושא רדיו וטלוויזיה, אך נמנע מלגעת באנטרנט, קבע בית-המשפט, כי לכל אמצעי תיקשורת מאפיינים מיוחדים, והאינטרנט, להבדיל מהרדיו והטלויזיה, נעדר רגולציה, אין לו מחסור בערוצים, והוא שונה במהירות התעבורה, הזמינות, השרות והעלות, ו"אל לנו לקרוא אל החוק איסור או הגבלה שלא נקבעו בו".
...
נוכח הקביעה כי לאור לשון סעיף 48 לפקודת הראיות לא ניתן להחיל חיסיון עו"ד‑לקוח על מסמכים הנמצאים ברשות הלקוח, כמו גם על הודעות דואר אלקטרוני במחשבו של הלקוח-אין מנוס מהמסקנה, שהמסמכים שנתפסו במשרדו של מילר על שולחנו, וכן תיכתובת הדואר האלקטרוני במחשבו-אינם חסויים, למעט מסמכים שהוכנו לצורכי הליך משפטי צפוי.
בימ"ש קמא הגיע למסקנה דומה, בלשונו: "את הטענה לחסיון לקוח-עורך-דין רק מכח סעיף 48 לפקודת הראיות אני דוחה לאור זאת שהמסמכים נתפסו במשרדו של המשיב" (שם, עמ' 5 שורות 21-20).
לסיכומו של דבר, אני מקבלת את עררם של באי-כוח הצדדים על החלטת בימ"ש קמא ביחס למסמכים הבאים:
מסמכים שנתפסו משולחנו של מילר:
חלק ממסמך 4 (קטע מהפרוטוקול-סקירת הנהלה-דברי מילר בקשר להליך משפטי צפוי מול חברת הומנה).
