חלף כך, דומה כי יש להגדירה כארוע אחד, הואיל ושתי העבירות שבהן הורשע המערער מקיימות ביניהן "קשר הדוק" במובן זה שהן היתרחשו בסמיכות זמנים (בהפרש של כחמש שעות שבמהלכן שהו המערער והמתלוננת יחד); ושהן חלק מתכנית עבריינית אחת, שבה ביצע המערער במתלוננת מעשים מיניים ללא הסכמתה החופשית תוך ניצול מוראה מפניו (לעניין הסווג כ"ארוע אחד" ראו: ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק ארז; פסקה 2 לחוות דעתי (29.10.2014) (להלן: עניין ג'אבר); והשוו: שם, פסקות 30-29 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר; עוד ראו: ע"פ 2519/14 אבו קיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (29.12.2014) (להלן: עניין אבו קיעאן); והשוו לחוות דעתם של השופט י' דנציגר והשופט נ' הנדל, שם).
כך, למשל, מעשה אינוס המלווה בהתעללות או בגרימת חבלה גופנית נושא בצידו עונש כבד יותר (סעיף 345(ב)(3),(4) לחוק), ואין טעם להקל בעונשו של תוקף שהורשע בעבירת אינוס "רגילה", ללא אלימות, רק עקב הכרות מוקדמת שלו עם הקורבן (ויוזכר כי עבירת האינוס שוב אינה טעונה "שימוש בכוח", ראו חוק העונשין (תיקון מס' 61), התשס"א-2001, ס"ח 1794).
...
בית המשפט מצא כי גרסה זו מהימנה ומוצקה.
נוכח כל האמור לעיל אציע אפוא לחבריי כי נדחה את הערעור, על כל חלקיו.
מסכים אני עם חברי, על כל אלה, כי העונש צריך להיבחן בכל מקרה לנסיבותיו, וכאמור, בענייננו מקובלת עלי חוות דעת חברי.