בערעורן, טוענות המערערות נגד החלטת ועדת הערר מיום 18.4.21, במסגרתה נדחו טענותיהן ביחס לסיווג החנייה בסווג עסקי ואת טענותיהן ביחס לחיובן בארנונה בגין חיובן בארנונה על מלוא שטחי המעברים בקומת המרתף, הכוללים את חדרי המשאבות, התשתיות, הנקוז והביוב; המעליות; הממ"ד; והגנרטור (להלן – השטחים המשותפים).
טענתן של המערערות היא כי בהתאם לתקנות ההסדרים ולחוקי התיכנון והבנייה, יש לראות בשטחי החנייה כנכללים בהגדרות "קרקע לחנייה" או "כחניון", שבסעיפים 5ב(10) ו-4ה שבצו, בהיותם "קרקע מקורה".
צו הארנונה של עריית עכו לשנת 2018 קובע:
"4-ה: קרקע לחנייה: כל שטח קרקע המשמש לחנייה והוקצב ברשיון הבנייה לשימוש חנייה....
...
גם קביעה זו – הינה סבירה ונכונה בעיניי ואין מקום להתערבות בית משפט זה.
אותה מסקנה בדבר היעדר בסיס לטענות המערערות נכונה גם ביחס לטענת עו"ד עבוד לפיה קיימים בקומת המרתף חדר משאבות ומערכת מים, המשרתים את דיירי הבניין כולו, וכן מחסנים וגנרטור.
לא למותר להדגיש, כי למעשה, במסגרת דיוני הערר לא חלקו המערערות על התשריט שהציגה המשיבה, למעט עובי הקירות – שגם הוא אינו מענייננו במסגרת הליך זה. משכך, אינני מוצאת לנכון לאפשר למערערות להוסיף טענות לעניין אמינות התשריט ופגמים שנפלו בו בשלב זה.
סיכומו של דבר הוא, כי המערערות לא הוכיחו שימוש של כלל דיירי הבניין בשטחים המשותפים, לא כל שכן שימוש מהותי המקים זיקה בת חיוב בארנונה.
על כן, הערעור נדחה גם בעניין זה.
אוסיף ואומר בהקשר זה, כי לטעמי, באיזון שבין שימוש בפועל שעושה מחזיק מסוים לבין שימוש פוטנציאלי של מחזיק אחר באותו שטח – הרי שיש להטיל את החיוב על המחזיק שעושה שימוש בפועל, בהיותו בעל הזיקה העיקרית לשטח זה.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, הן העתירה המנהלית והן הערעור המנהלי – דינם להידחות.
