הגדרה משפטית של ביטוי מעליב

יחד עם זאת, העובדה שהתביעה הכללית נוקטת מדיניות של ריסון ואיפוק בהעמדה לדין בגין העבירה של העלבת עובד ציבור (ראו הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מספר 4.1103 "הגשת כתבי אישום בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט" מיום כ"ג תמוז תשס"ב (3.7.2002)) היא בבחינת גורם חצוני לעבירה שאף הוא משמש בהשגת האיזון הראוי בין ההגנה על חופש הביטוי לתכלית עבירה זו בהגנה על השרות הצבורי ואין להיתעלם ממנו.

ברשימתי (בעת כהונתי כיועץ המשפטי לממשלה) "על חופש הביטוי ועל מדיניות התביעה בעבירות של הסתה לאלימות", הפרקליט מ"ד (1998) 5 ציינתי (עמ' 5), כי עקרון מרכזי המנחה את פעולתנו הוא הקפדה על שמירתו וביצורו של עיקרון חופש הביטוי; הוא הוגדר בבג"צ 73/59 חברת קול העם נ' שר הפנים פ"ד ו 871, 878 כ"זכות עילאית".

בכך נמצאנו מוציאים מראש מגדר העבירה שורה שלימה של התבטאויות (במילים, במעשים או בתנועות) רק משום שנאמרו בסגנון "נקי", אף שניתן בהחלט להעלות על הדעת ביטויי עלבון קשים, מבזים ומשפילים במיוחד כלפי עובד הציבור בקשר עם מילוי תפקידו, אשר לא בהכרח יכללו גידופים או קללות אך יש בהם כדי לפגוע פגיעה ממשית וקשה בערך המוגן בעבירה עליו עמדנו לעיל.

...

בכך נמצאנו מוציאים מראש מגדר העבירה שורה שלימה של התבטאויות (במילים, במעשים או בתנועות) רק משום שנאמרו בסגנון "נקי", אף שניתן בהחלט להעלות על הדעת ביטויי עלבון קשים, מבזים ומשפילים במיוחד כלפי עובד הציבור בקשר עם מילוי תפקידו, אשר לא בהכרח יכללו גידופים או קללות אך יש בהם כדי לפגוע פגיעה ממשית וקשה בערך המוגן בעבירה עליו עמדנו לעיל.

עמדה זו מקובלת עלי ומבחינה אנליטית, מששללנו את השפעתה של סוגיית אמיתות ההתבטאות על יסוד ה"העלבה", ניתן לומר כי באותם מקרים שבהם אמיתותה של ההתבטאות גלויה וברורה על פניה אין מתקיים קשר סיבתי בין יסוד ה"העלבה" (הנבחן באמות מידה אובייקטיביות בעיקרן) ובין הערך המוגן בעבירה בה עסקינן.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אני מצטרפת למסקנתה של השופטת א' פרוקצ'יה לפיה יש לדחות את העתירה לדיון נוסף ולהותיר את פסק הדין מושא העתירה על כנו.

כן טען כי הנאשם כופר בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום "לרבות בהוראות החיקוק ובפרשנות ההגדרות בכתב האישום... במיוחד בכל הקשור לפרשנות המושגים ציבור או פירסום". אשר לרקע, ב"כ הנאשם אישר את האמור בסעיפים 1, 3, 4 לכתב האישום (מרביתה של פסקה 1 להכרעת הדין לעיל), וכפר בסעיף 2 לכתב האישום (הטענה כי הנאשם העלה לחשבון תכנים שזכו לחשיפה רבה, אשר היוו במה גם לאחרים להביע תמיכתם ולהגיב).

משעה שהנאשם לא כפר בתוכנן של האמירות, די בעיון בהן כדי לקבוע שהן עולות כדי הכפשה בוטה [מתוך מילון אבניאון, מכפיש: משמיץ, מבזה].

הנאשם עצמו הזמין בפרסומיו את משטרת ישראל לחקור אותו בגין העלבונות שהטיח בכב' השופט בר יוסף: "אני אהרון רוני קאשי קורא למשטרת ישראל לפתיחת חקירה מידית על היותי מעליב איש ציבור השופט שמואל בר יוסף השקרן המושחת והסדיסט". לא למותר להזכיר כי ב"כ הנאשם בסיכומיו אישר כי מדובר באמירות מעליבות.

עוד טען הנאשם לזוטי דברים (פר' עמ' 154 ש' 26) – טענה חסרת שחר שלא ראיתי להדרש לה, והוסיף והלין על אכיפה בררנית, בכך שהמדינה לא מצאה להאשים את גב' דגן ואת הצופים בחשבונו של הנאשם שמצאו להגיב ולשתף אחרים (פר' עמ' 160, 163) – אף היא טענה נעדרת ביסוס עובדתי ומשפטי מינימאלי.

...

גם טענה זו נדחית.

דינה של הטענה להידחות בשתי ידיים.

סוף דבר: המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, ומשמצאתי לדחות את טענות ההגנה כולן, הרי שהוא מורשע בהתאם.

עוד אוסיף לעניין האמירות המיוחסות לנתבע כי ככל שהנתבע חזר על דבריה של התובעת בתיאורה את אביה בנה, הרי שמדובר באמירה מעליבה או בבדיחה חסרת טעם אך היא אינה מהוה הגדרת הטרדה מינית במובנה האובייקטיבי בהעדר רמיזה בעלת אופי מיני מובהק.

סעיף זה נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאנטרס הצבורי למנוע גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי.

...

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל ולאחר ששקלתי מכלול הנסיבות אני מורה על דחיית התביעה שכנגד.

התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה ולסילוק מלא וסופי (לרבות כל טענות אח התובעת בעניין זה) אני מורה לנתבע לשלם לתובעת סכום של 13,500 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ולמועד פסק הדין.

אשר להוצאות ולאחר שנתתי הדעת לפער שבין טענות התביעה לבין אלה שהתקבלו ולסכום התביעה לבין הסכום שנפסק, אני מעמיד את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד על הרף הנמוך ובסך של 3,000 ₪, אותו ישלם הנתבע לתובעת.

לדבריו: "בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם ניכנס הפירסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להדחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפירסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפירסום וענין צבורי. אם הפירסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפירסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפירסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים" הבחינה אם יש בפירסום משום לשון הרע נערכת לפי מבחן אובייקטיבי.

ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006) ציין כב' הש' א' ריבלין כי "משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפירסום, ההקשר בו נאמרו הדברים - כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פרושו של הפירסום". תובעת מס' 3, מיכל: על פי הנטען, ביום 25.8.15 או בסמוך לכך, פירסם הנתבע את תמונתה של מיכל בדף הפייסבוק שלו , תמונה אשר לקח הירש מדף הפייסבוק שלה, וכתב את הדברים הבאים: "אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה

אדם אינו חייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע את עלבונו בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפירסום, ולהתעלם מן היתר.

כבר נפסק כי "הרציונל בבסיס הכלל האוסר על הרחבת חזית היא למנוע מצב שבו בעל דין "מופתע" ולאפשר לאותו בעל דין להערך כראוי להתמודדות עובדתית ומשפטית עם הטענות המועלות על ידי הצד שכנגד בכתבי טענותיו" [ראו -Hyperlink Removed- נויה יהלומים בע"מ נ' יהלומי מזל נ.א בע"מ (21.12.2015)] כן נקבע בע"א 6799/02‏ יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ''ד נח(2) 145: "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא.

...

הנתבע ישלם לתובעים את הסכום הבאים: תובע 1 יעקב שליזנגר 21,000 ₪; תובעת 3 מיכל לאופר 13,000 ₪; תובע 5 שי לאופר 13,000 ₪ ; תובע 6 שמעון וויס 14,000 ₪.

התביעה של תובעת 1 נדחית במלואה.

בשים לב לתוצאה ביחס לתובעת 1 אני מורה על החזר הפקדון לתובעת 1-באמצעות ב"כ התובעים.

האקלים המשפטי – חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב  סעיף 1 לחוק קובע כי לשון הרע היא – "דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג; לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו". הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק הנה תחילתו של הדיון בסוגיה, אם כי לא סופו.

מדובר ברצף של ביטויים מעליבים שיש לראות בהם "לשון הרע", בשל העוצמה הנובעת מן האפקט המצטבר של האמירות, ובפרט כאשר רצף הפרסומים מחזק את המסקנה שתכליתם להציג את התובעת באור שלילי בעיני הציבור.

...

דומה שאין נוסחה מדויקת המאפשרת את תרגום השיקולים הרלבנטיים לסכום כספי, ועל כן ההכרעה בעניין זה נעשית בסופו של דבר בדרך של אומדן (ראו: שנהר, דיני לשון הרע (1997), עמ' 370-403).

לסיכום הנתבע ישלם לתובעת 1 פיצוי בסך 50,000 ₪.

נוכח הפער שבין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובעת בסופו של דבר, על הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ וכן סך של 5,000 ₪ בגין הוצאות משפט.