נציין כי אין בהכרח זהות בהקשר זה בין התקופה המנויה בסעיף 11(4) לבין התקופות הנוספות המנויות בסעיף 11, שכן מדובר בתקופות שונות מהותית הן מבחינת משכן; הן מבחינת התשלומים המשולמים לעובד/ת במהלכן; והן מבחינת מידת הוולונטאריות הכרוכה בלקיחתן עוד יצוין כי בסעיף 17(3), כשלעצמו, טמונה הטבה מיוחדת לעוסקים בהוראה ביחס לכלל המועסקים בשירות המדינה, ומשעסקינן בהטבה ייחודית יש להמנע מיצירת פער גדול בין תכליתה לבין היקפה.
ביום 13.5.2001 קיבלה המשיבה מכתב אישור בנוגע לשעור קצבתה ממנהל אגף גמלאות, שבו נאמר כי נציב שירות המדינה החליט בהתאם לסמכותו על פי סעיף 100 לחוק הגימלאות להגדיל לעניין שיעור הגימלה את תקופת שרותה עקב מצבה המשפחתי, ובהתאם שיעור גמלתה "יושתת על התקופה המוגדלת של שרותך הממשי מ-240 חודשים ל-300 חודשים, המזכים לקצבה בשיעור של 050.00% ממשכורתך הקובעת בכפיפות לחלקיות המשרה".
ביום 12.7.2017 נשלח ממשרד האוצר מכתב למשרד החינוך, שבו נאמר כי המשיבה "פרשה במסגרת הקפאת זכויות בתאריך 31.8.2000. אבקש לשלוח למשרדינו פירוט תוספת ניהול".
במכתב מנהלת הגימלאות במשרד האוצר, נושא תאריך 24.7.2017, שלגירסת המשיבה בתצהירה קיבלה אותו ביום 3.8.2017, נאמר, בין היתר כי מאושרת "זכאותך לגימלה ... החל מחודש אוגוסט 2024, במועד בו תגיעי לגיל 67 ... תקופת שרותך הנושאת זכות לגימלה מסתכמת ב-20 שנים" (ההדגשה הוספה – ל.ג.).
...
וכך נאמר:
"מקובלת עלינו פרשנות המדינה לסעיף 17(3) לחוק הגמלאות. אין חולק כי הסעיף קובע הסדר ייחודי מיטיב לאוכלוסייה ספציפית של העוסקים שנים רבות בהוראה. התכלית שעמדה ביסוד ההסדר המיטיב פורטה בדברי ההסבר (ה"ח התשל"ג, עמ' 112), לפיהם:
נפסק כי -
"בהקשר זה נציין כי כיום טוענת המערערת כי אילו ידעה על שינוי הפרשנות לא היתה פורשת במועד בו פרשה, אלא היתה ממשיכה לעסוק בהוראה בפועל במשך שנה וחודש ובכך משלימה עשרים שנות עבודה בפועל בהוראה. טענה זו מהווה הרחבת חזית, שכן היא לא נטענה בצורה זו בבית הדין האזורי. לטענת הסתמכות פן עובדתי (קרי האם אכן הסתמך הטוען להסתמכות על המצג שנוצר ואילולא המצג היה נוהג אחרת), ופן נורמטיבי (קרי, האם ההסתמכות בנסיבות העניין היתה סבירה). אשר לפן העובדתי, הרי שזה אמור למצוא ביטוי בתצהירי הטוען להסתמכות, וזאת על מנת שגרסה זו תוכל לעמוד במבחן החקירה הנגדית. בהעדר טענה בעניין זה בתצהיר המערערת אין מנוס מן המסקנה כי היסוד העובדתי לטענת ההסתמכות לא הוכח. אין בידינו לדעת מה היה מערך שיקוליה ואילוציה של המערערת באותן השנים, וזאת בפרט משעובר לפרישתה שהתה במצטבר כשלוש שנים בחופשה ללא תשלום ובקשה נוספת לחופשה כאמור נדחתה, ולכן פרשה מן השירות במועד זה. עוד נציין כי אין בפנינו ראיה לכך שבינואר 2017 – עת הודע לה כי תשלום הגמלאות יהא מגיל 67 - ביקשה לחזור ולהשלים תקופת שרות בת עשרים שנה. מעבר לפן העובדתי קיים גם הפן הנורמטיבי, קרי סבירות ההסתמכות, ובהיבט זה ניצב בפני המערערת הקושי הנובע מהעדר פניה לגורמים האמונים על כך במשרד החינוך או במנהלת הגמלאות טרם פרישתה. הדברים מקבלים משנה תוקף במיוחד משפרשה בגיל צעיר יחסית, על יסוד ייעוץ פנסיוני פרטי שניתן לה כשנתיים לפני מועד פרישתה לגמלאות, ותחום הביטוח הפנסיוני עבר ועודנו עובר שינויים ותמורות רבות בשנים האחרונות, וגם מטעם זה יש חשיבות בבירור המצב לאשורו עם הגופים המוסמכים לכך ברשויות המדינה וזאת בסמוך לפרישה. משלא הוכיחה המערערת הסתמכות, נשמט הבסיס לתביעתה לפיצוי בשל כך שלא הובא לידיעתה כי רכישת זכויות הגמלה לא תקנה לה זכאות לקבלת גמלה מגיל 60."
(פסקה 13 לפסק הדין).
אכן, כפי שטענה המדינה לפנינו, אין די בכך כדי להקנות זכאות לגמלה מגיל 60, שכן יש לערוך את האיזון בין כלל השיקולים, ובכלל זאת העובדה כי תשולם למשיבה גמלה שאינה זכאית לה על פי הלכת בקלצ'וק. אנו סבורים כי בנסיבות המקרה, לנוכח העובדה שניתנו למשיבה שלושה אישורים מהגורמים המוסמכים בדבר זכאותה לגמלה בגיל 60; לנוכח חלוף הזמן (17 שנה) בין האישור לתשלום הגמלה מגיל 60 לבין מועד ההודעה על שלילת הזכאות, לאחר הגיעה של המשיבה לגיל 60; לנוכח העובדה כי המשיבה שינתה את מצבה לרעה ולא ניתן להשיב את הגלגל לאחור; לנוכח העובדה כי הפרקטיקה הנוהגת במועד פרישתה מעבודה הייתה הפרשנות הישנה, ולעובדי הוראה רבים שולמה פנסיה מגיל 60 הגם שלא עבדו בפועל בהוראה עשרים שנה - האיזון הראוי מצדיק כי תשולם למשיבה פנסיה תקציבית על פי התחייבות המדינה במועד פרישתה מעבודה.
כללו של דבר: בעניין בקלצ'וק נפסק כי "אין בכך משום הבעת עמדה ביחס למקרים אחרים, כשכל מקרה ייבחן לנסיבותיו". בנסיבותיו של המקרה הנדון, הגענו לכלל מסקנה כי איזון אינטרס ההסתמכות שהתגבש למשיבה מול האינטרס הציבורי מביא למסקנה כי המשיבה זכאית לגמלה עם הגיעה לגיל 60.
סוף דבר – הערעור נדחה.
