הגדלת סכום הפיצוי בגין לשון הרע במאמר

טענה זו כאמור לא נטענה בכתב ההגנה והיא מהוה הרחבת חזית אסורה ועל כן אין צורך להדרש לה. במאמר מוסגר יוטעם כי ממילא הטענה אף לא יכולה להיתקבל לגופה, שכן בהתאם לסעיף 15(7) תנתן הגנה לפירסום ככל שהפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגותו או אופיו של הנפגע בעיניין שבו הנתבע ממונה על הנפגע מכוח דין או חובה, והפרסום היה מוצדק מכוח יחסי ממונה-כפוף שבין הצדדים[footnoteRef:31].

] בשים לב לאמור, על בית-המשפט לשקול שיקולים שונים בבואו לפסוק את גובה הפצוי המתאים לנסיבות המקרה שלפניו, ובכללם: הנזק שניגרם לתובע (כאמור, אף ללא הוכחת נזק הלכה למעשה); אופייה של הפגיעה ונסיבותיה; זהירות המפרסם בעשיית הפירסום והכוונות שהתלוו לעשייתו; חומרת האשמות ועוצמת העלבון שבפרסום; לשון הפירסום, כאשר ניסוח חריף או עשיית שימוש בתארים פוגעים במיוחד יובילו להגדלת סכום הפצוי; הקף תפוצת הפירסום; הדרך בה נהגו הצדדים לאחר עשיית הפירסום וכדומה[footnoteRef:35].

בכל אלה יש בכדי להוביל למסקנה כי על סכום הפצוי במקרה דנן להיות משמעותי ולשקף את שלוש המטרות שבבסיס הפיצויים בגין עוולת לשון הרע עליהן עמדנו לעיל.

...

כפי שהובהר לעיל, באיזון בין כלל השיקולים במקרה דנן לא זו בלבד שאנו סבורים שלא היה מקום לשלול את זכות גישתה של התובעת לערכאות על הסף, אף ראינו לקבל את תביעתה.

אנו תקווה כי פסיקתנו זו תהווה סמן אשר לנורמות ההתנהגות הראויות במקום העבודה ואף תוביל את המדינה כמעסיק לשוב ולבחון עמדתה לעניין זה. סוף דבר נוכח מכלול הטעמים שפורטו לעיל אנו רואים לקבל את תביעת התובעת וקובעים, כאמור, כי הפרסום שפרסמה הנתבעת בהודעת הדואר האלקטרוני מהווה לשון הרע.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪.

המשיב 3, הבעלים והמפעיל של אתר האנטרנט "MYPI" המספק תוכן בתחום החקירות הפרטיות (להלן: אתר המשיב 3), הגיש תביעה נגד המבקש בה נטען כי במהלך שנת 2011 גילה המשיב 3 כי המבקש העתיק פסקות שלמות מהמאמר "הוצאת דיבה – איסור לשון הרע וחקר האמת" (להלן: המאמר 2) המופיע באתר המשיב 3 (ת"א 44524-11-11).

אשר לערעור שהגישו המשיבים, נקבע כי בעת שמשקללים את מכלול ההפרות, תוך בחינת הפרמטרים לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, ובשים לב לממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום, המסקנה המתבקשת היא כי יש להגדיל את סכום הפצוי לכל אחד מהמשיבים באופן גלובאלי לסך של 40,000 ₪ מבלי ליצור הבחנה אריתמטית בין סכום פיצוי בגין זכות יוצרים לבין סכום פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית.

...

אשר לערעור שהגישו המשיבים, נקבע כי בעת שמשקללים את מכלול ההפרות, תוך בחינת הפרמטרים לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, ובשים לב לממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום, המסקנה המתבקשת היא כי יש להגדיל את סכום הפיצוי לכל אחד מהמשיבים באופן גלובלי לסך של 40,000 ₪ מבלי ליצור הבחנה אריתמטית בין סכום פיצוי בגין זכות יוצרים לבין סכום פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית.

לאחר העיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

ביום 25.4.2022, כחצי שנה לאחר הגשת התביעה, הגיש התובע כתב טענות אשר הוכתר כ"כתב תביעה מתוקן" (במאמר מוסגר יצוין כי באותו מועד התיק היה בטיפולו של מותב אחר).

במסגרת אותה בקשה ביקש התובע, בין היתר, להפנות את תשומת לב בית המשפט לכתב התביעה המתוקן ולנטען במסגרתו, כמו גם לבקשה להגדלת סכום התביעה הכלולה בו. ביום 14.6.2022 הגיש הנתבע תגובה לבקשה האמורה.

התובע, מצידו, הגיש ביום 20.7.2022 תשובה לתגובת הנתבע, במסגרתה בחר להיתמקד בטענתו שנכללה בכתב התביעה המקורי, ולפיה הכינוי "הומו" מהוה לשון הרע ומשכך הוא זכאי לפצוי.

זאת ועוד, מובן כי עצם הפנייה של הנתבע לשכנים על מנת שיכתבו מכתבים התומכים בהגנתו או אף יעידו לטובתו, אינה מהוה, כשלעצמה, משום לשון הרע.

...

על רקע האמור ובשים לב להמשך הנזקים אשר נגרמו לתובע, לטענתו, הוא ביקש לתקן את סכום התביעה - אשר עמד בתחילה על 1,800 ₪ - ולהגדילו לכדי סכום של 4,800 ₪.

ואולם גם אם אניח, לצורך הדיון ומבלי להביע עמדה בעניין, כי יש לקבל את הגישה אשר לפיה כינויו של אדם כ"הומו" עשוי להוות לשון הרע - אני סבור כי לא יהיה בכך כדי להועיל לתובע, ואסביר.

ואולם בסופו של יום הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות המקרה שלפניי הדברים אינם מגיעים לכדי לשון הרע כמובנו על פי דין.

התוצאה היא כי התביעה נדחית.

שטארך מוסיף וטוען בסיכומיו שהפירסום הוא או אמת עובדתית או הבעת דיעה, מבלי לבחור איזו הגנה מבין השתיים חלה כאן (ס' 186 לסיכומיו), וכי האמור במאמר הוא ביקורת עניינית, הגונה, אמתית מתוחכמת ומנומקת על הפוסט שפירסמה ארליך, ובנוסף, כי יש בפוסט שלה משום לשון הרע, ועל כן עומדת לו גם ההגנה הקבועה בס' 15(6) לחוק וגם ההגנה הקבועה בס' 15(10) לו. דין הטענה להדחות על שני ראשיה.

" (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.08), בעמ' 33-4) ממטרות אלו של פסיקת הפצוי נגזרים גם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצוי: "מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שניגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פירסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (ענין מנדל-שרף, 174; ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פד"י נה(1) 721 (1998), 725). נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפירסום עצמו, אלא גם בהיתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, היתנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את היתנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפירסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן (לשון הסעיף, וראו גם ענין 723/74 הארץ, 322); היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום היתנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצימצום תפוצתו של הפירסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (ענין פרידמן, 244; ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פד"י מו(3) 827 (1992), 835).

לפיכך, לא נותר לנו אלא לקבוע מה סכום הפצוי לו זכאים התובעים בגין הפרסומים האמורים.

...

לסיכום אין חולק על זכותו של שטארך לפרסם מאמרי דעה בבלוג אותו הוא מנהל, או על זכותו לפרסם "פוסטים" בעמוד הפייסבוק שלו.

הנתבעים 1 ו- 2 גם פרסמו לשון הרע אודות שטארך, אולם אני סבורה שפרסומים אלו מוגנים על פי חוק איסור לשון הרע.

לפיכך אני דוחה את התביעה בת.א. 14819-02-19, ומקבלת את התביעה השנייה (ת.א. 14817-10-19) ברובה.

אפשרות אחרת היא לפסוק פיצוי בגין כל אחת מהפרות הוראות החוק המיוחדות, כשביסוסה של היתעמרות יביא להגדלת הפצוי בשל התמונה הכוללת (בבחינת מן הפרט אל הכלל) (ולענין משמעותם של פיצויים מוגברים ראו דברי חברתינו השופטת נעים דיבנר ע"ע (ארצי) 64473-05-22 בוריס שימשילשוילי – נ.כ. מאפיית אבגר 2000 בע"מ (16.7.2023)).

במאמר מוסגר, ולשם שלמות התמונה, נציין כי ההקבלה שבקשה העובדת לערוך בין הפרת חוק איסור לשון הרע לבין היתעמרות בהקשר לסמכות העניינית אינה במקומה, שכן מקור אחריות המעסיק ואופיה שונים.

לטעמינו, בנסיבות המקרה, ומשלא הצביעה העובדת על נזק קונקריטי כתוצאה מפירסום לשון הרע מעבר לזה שניגרם לה כתוצאה מהתמונה הכוללת של ההתעמרות, פסיקת פיצוי בגין אותה היתנהגות הן בשל היותה אסורה על פי נורמה מסוימת (חוק איסור לשון הרע) והן בשל היותה אסורה על פי נורמה כללית (עיקרון תום הלב ממנו נגזר איסור ההתעמרות) מעוררת קושי בשל היותה כפל פיצוי.

אשר לערעור העובדת כנגד גובה הפצוי, סעיף 4(ב)(1) לחוק הזכות לעבודה בישיבה 2007 קובע כי: "מצא בית הדין לעבודה כי נתבע הפר את הוראות סעיפים 2, 3, 3א או 3ב רשאי הוא לחייב את המפר בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; ואולם רשאי בית הדין לעבודה לפסוק פיצויים לדוגמה בסכום שלא יעלה על 200,000 שקלים חדשים, בהיתחשב בחומרת ההפרה או בנסיבותיה". לא למותר לציין כי את הסכומים הנקובים בסעיף 4(ב)(1) לחוק הזכות לעבודה בישיבה יש לשערך בהתאם להוראת סעיף 4(ג) לחוק זה, כך שעל פני הדברים הסכומים העדכניים גבוהים בכ 50% מהסכומים המקוריים הנקובים בחוק.

...

בשקלול בין השיקולים החלטנו להעלות את סכום הפיצוי ולהעמידו על 35,000 ₪.

(ז) סוף דבר ערעור החברה נדחה במלואו, וערעור העובדת מתקבל בחלקו הקטן כך שהפיצוי בגין הפרת חוק הזכות לעבודה בישיבה יועלה ל 35,000 ₪.

בשים לב לתוצאה אליה הגענו, ולהיקפם של שני הערעורים, אנו קובעים שכל צד יישא בהוצאותיו.