דהיינו גם במקרה, בדומה לפרק העוסק בריביות שנגבו מהעמדת מימון הביניים, יוצא כי הנאמן ראה לא להכיר בסכומים הנובעים למעשה מפעולות שבוצעו (העברת כספים) או לא בוצעו (אי ביצוע הפחתת חובות מובטחים) על ידי המערערים, בשל הישמעות לכונסי הנכסים אשר הפעילו שיקול דעת וראו לנכון צורך לעשות שימוש באותם כספים שהתקבלו אצל המערערים לטובת הפעלת החברה.
עוד ראיתי להוסיף בעיניין זה, כי גם לעמדת ב"כ הממונה משניתן צו כנוס זמני אין מקום לאחר מכן לעשיית סעד עצמי של הפחתת חוב על ידי הנושים המובטחים באמצעות אותם כספים שהתקבלו אצלם, אלא קודם לכן יש להעביר את הכספים לידי כונסי הנכסים ורק לאחר שניתן אישור בית המשפט על העברת כספים על חשבון החוב המובטח, אלה יועברו על חשבון אותו חוב.
דין הריביות שצמחו למערערים כתוצאה מגבייה מאוחרת של החוב מהערבים:
טוען הנאמן בעיניין זה, כי אם המערערים היו פונים לערבים לצורך גביית החוב עם מתן צו הכנוס הזמני ולא ממתינים פרק זמן עד לבצוע גבייה זו שכללה סכומים הנובעים מריבית פיגורים, הייתה נחסכת ריבית פיגורים זו שצמחה עד למועד הגבייה מן הערבים, ובהתאם גם פוחתת קרן החוב תוך הגדלת קופת הנשייה.
...
סיכום:
מין המקובץ לעיל, תוצאת הערעורים היא כי מלוא הסוגיות העקרוניות הוכרעו לטובת המערערים.
אני מקצה לטובת העניין 60 ימים מקבלת החלטה זו.
אשר לשאלת ההוצאות, אמנם דין הערעור להתקבל למעשה, אך כפי שציינתי בפסק הדין גופו, קביעות הנאמן שבמחלוקת נשענו על אדנים משפטיים ועל היגיון מסוים.
בסופו של דבר, הנאמן השקיע מרצו והכריע בתביעות החוב כפי שהוא ראה את הדברים.