הגדלת גובה הפיצוי במקרה של הוצאת לשון הרע

על כן, עתרו המבקשים 2-1 בתביעתם בבית משפט השלום לסעד הצהרתי, לפיו גביית התשלומים שבמחלוקת אינה חוקית, וכן לפצוי עבור הנזקים מהם סבלו כתוצאה מהפרת החובה החקוקה, הרשלנות, הפגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע, שעוולו כלפיהם המשיבים.

המבקשים טענו בעירעור שכנגד, בין היתר, כי יש להגדיל את סכום הפיצויים וההשבה שנפסקו לטובתם וכי יש להתערב בהחלטת בית משפט השלום שלא לתת סעד הצהרתי בדבר אי-חוקיות גביית התשלום.

בית המשפט מציין כי הגיע לכלל מסקנה כי יש לבטל את חיוב המשיבים בגין נזק לא ממוני לאחר שהשתכנע כי המבקשים במקרה דנא היו מעוניינים בשרותי היתר, וכי מקור הסיכסוך בתרעומת מצד המבקשים על הקף ואיכות השירותים שניתנו תמורת התשלום הנוסף שנגבה, ולא על עצם גביית התשלום: "אשר למשיבים 7-3 [המבקשים 7-3 בהליך דנא – צ.ז.], הרי לא רק שלא פנו אל האגודה, במהלך התקופה בה למדו ילדיהם בגן, בבקשה לפטור אותם מתשלום בגין שירותי היתר, תוך ויתור על קבלתם, והעלו את הטענה רק בדיעבד, לאחר שלא חודשו הסכמי ההרשאה עימם, אלא שהיו מעוניינים בקבלת שירותי היתר והסכימו לשלם בגינם" (פסקה 9 לפסק הדין).

...

בית המשפט מציין כי הגיע לכלל מסקנה כי יש לבטל את חיוב המשיבים בגין נזק לא ממוני לאחר שהשתכנע כי המבקשים במקרה דנא היו מעוניינים בשירותי היתר, וכי מקור הסכסוך בתרעומת מצד המבקשים על היקף ואיכות השירותים שניתנו תמורת התשלום הנוסף שנגבה, ולא על עצם גביית התשלום: "אשר למשיבים 7-3 [המבקשים 7-3 בהליך דנא – צ.ז.], הרי לא רק שלא פנו אל האגודה, במהלך התקופה בה למדו ילדיהם בגן, בבקשה לפטור אותם מתשלום בגין שירותי היתר, תוך ויתור על קבלתם, והעלו את הטענה רק בדיעבד, לאחר שלא חודשו הסכמי ההרשאה עמם, אלא שהיו מעוניינים בקבלת שירותי היתר והסכימו לשלם בגינם" (פסקה 9 לפסק הדין).

מסקנה זו אינה פוגמת ביסוד ההרתעה כלפי רשויות מקומיות, ועל כל פנים חזקה על רשויות חינוך מקומיות כי יפעלו על פי דין, וימנעו מגביית כספים באופן המנוגד להוראות חוק חינוך חובה והנחיות משרד החינוך.

המבקשים לא העלו במקרה דנא טענות בדבר אי-התאמה של שירותי היתר שסיפקו המשיבים לתנאים שקבע משרד החינוך, ועל כן נושא זה לא נדון בערכאות השונות וברי כי אין צורך לדון בו במסגרת הליך זה. סוף דבר, הבקשה נדחית.

היתמודדות עם שאלה זו היא מחוץ למסגרת פסק-דיננו זה. די אם אומר כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות.

. המשנה לנשיא, כב' השופט שלמה לוין שהצטרף לתוצאה, הסביר את נקודת מבטו שלו ביחס לגובה הפצוי הראוי בגין לשון הרע (פרשת אמר, בעמ' 528, בין האותיות ב-ה): "סבור אני כי הסטאנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי, וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה, יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר... יש בהעלאת הסטאנדרטים הראויים לשומת הפיצויים, כאשר בדיעבד התברר כי אמנם בלשון הרע עסקינן, כדי להעמיד את המפרסמים על הצורך לערוך בדיקה יסודית לפני הפירסום, על מנת להמנע ככל האפשר מלפגוע בשמו הטוב של נושא הפירסום ובפרטיותו. אכן, בכפוף לנסיבות האינדיווידואליות של כל מקרה, צריך שיעור הפיצויים לשקף, מחד, את המשקל הרב שחברתנו נותנת לשמו הטוב של אדם, מאידך, גם את טובת ההנאה היוצאת למפרסם כתוצאה מפירסום סנסציוני, שבדיעבד התגלה כלשון הרע, למען לא ייצא החוטא נשכר". יישום אמות מידה אלו על המקרה הנידון מצדיקות פיצוי מידתי אשר ישקף את האיזון בין הפגיעה בתובע לבין טיב לשון הרע בפירסום, שאינו ברף הגבוה, ובשים לב לעמדת הנתבעים כי ביצעו את עבודתם העיתונאית להביא לידיעת הציבור את המהלכים לאחר הבחירות.

מכוח סמכותי בסעיף 9 לחוק מצאתי מקום לחייב את המקומון לפרסם ידיעה על מתן פסק הדין, שנוסחה כדלקמן: "במסגרת פס"ד בת"א 33479-03-14 של בית משפט השלום באשקלון מיום 14.7.16, נפסק כי הנתבעים: המקומון השבוע החדש, שלום זרח, ושלום בר אבי, הוציאו לשון הרע על התובע, אלי סגרון וזאת בפרסומים מיום 7.11.13 ו- 19.12.13. בית המשפט פסק כי הנתבעים ישלמו לתובע פיצויים בסך של 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪". הפירסום יבוצע תוך 30 ימים.

...

לאור השיקולים האמורים אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪.

מכוח סמכותי בסעיף 9 לחוק מצאתי מקום לחייב את המקומון לפרסם ידיעה על מתן פסק הדין, שנוסחה כדלקמן: "במסגרת פס"ד בת"א 33479-03-14 של בית משפט השלום באשקלון מיום 14.7.16, נפסק כי הנתבעים: המקומון השבוע החדש, שלום זרח, ושלום בר אבי, הוציאו לשון הרע על התובע, אלי סגרון וזאת בפרסומים מיום 7.11.13 ו- 19.12.13. בית המשפט פסק כי הנתבעים ישלמו לתובע פיצויים בסך של 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪". הפרסום יבוצע תוך 30 ימים.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, פיצויים בסך של 25,000 ₪ בגין שני הפרסומים במקומון המהווים לשון הרע.

נטען, כי בכך שהנתבע לא ביקש לבטל את פסק הדין ובשל מחדלו, הוא הוציא לשון הרע כלפי התובעת והוא גרם לה לנזקים "אשר טרם התגבשו וטרם ידועים שיעורם ו/או גובהם". (סעיף 24 לכתב התביעה).

בפירוט סכום הנזק נכתב רק זאת כדלקמן: "28. התובעת, בשלב זה, מגישה תביעה כספית על סך של 140,000 ₪ פיצויים בגין לשון הרע ו/או נזקים ושומרת לעצמה את הזכות להגדיל את סכום הפיצויים המגיעים לה בגין נזקים אשר טרם התגבשו כאמור לעיל". מסעיף 29 לכתב התביעה עולה מפורשות, כי הסכום של 140,000 ₪ - סכום התביעה הוא פיצוי ללא הוכחת נזק בגין עילת לשון הרע.

במקרה דנן קריאה של כתב התביעה מגלה כי הפצוי התבקש בעיניין לשון הרע, לרבות פגיעה במשלח יד, בעיני הלקוחות ובעיני קולגות.

...

בנסיבות אלה, אני מורה על מתן הצו המבוקש.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) אמצעי של סילוק תביעה על הסף נשמר למקרים חריגים שבהם ברור כי אין אפשרות שהתובע יוכל להוכיח בסופו של ההליך את תביעתו.

ד) באשר לעילת פרסום לשון הרע: כפי שקבע בית משפט קמא, המשיב לא "פרסם" על המערערת דבר, אך גם לו היה מפרסם "לשון הרע" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע ביחס למערערת, גם אז דין התביעה היה להידחות על הסף לאור הוראת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

להלן סקירת פסיקה לגבי גובה של פיצוי במקרה של לשון הרע נגד נציגי החוק: בת"א (באר שבע) 44703-01-18 גיל משיח נ' שריף אל עטאונה (פורסם במאגרים משפטיים), נפסק על ידי הח"מ, לפי סעיף 79א, לשוטר ממשטרת ישראל, בגין פוסט באתר "באר שבע ביחד", סך של 28,000 ₪ וכן סך של 5,850 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. הפוסט נכתב בגין דו"ח תעבורה שנתן התובע לאישתו של הנתבע, כאשר בפוסט צוין שמו של השוטר, הוא הוצג כגזען וגם כמי שרודף אחר הנתבע באופן אישי, וגם נטען שהוא "מיץ של הזבל". בע"א 17683-01-16 חיים חליוה נ' אברהם שביט שטרית (פורסם במאגרים משפטיים), התובע שם היה מיתנדב במשטרת התנועה, אשר רשם לנתבע דו"ח, בגין פירסום כתבה במקומון, שכותרתה: "שוטרים עבריינים או אזרח עבריין אתם תשפטו". בגוף הכתב הואשם המשיב בשיבוש הליכי משפט וכונה עבריין וגם כונה חמור.

בתיק ע"א 3405-10-08 יורם ברינה נ' דבי אלברט (פורסם במאגרים משפטיים), שם נדון ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה שבו קיבל ביהמ"ש תביעת המערער נגד המשיב בגין הוצאת לשון הרע, חייב את המשיב לפצות את המערער בסכום של 10,000 ₪, וכן חייבו בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,500 ₪.

בית המשפט לערעור הגדיל את סכום הפצוי לסך של 30,000 ₪.

...

בסופו של דבר אנחנו בני אדם גם לנו מותר לטעות אבל הכי חשוב שצריך לדעת לבקש סליחה פשוט תבקש! הצדדים חלוקים בשאלה האם נוסח הפוסט קיבל אישור/לא קיבל אישור, של ב"כ התובעים טרם פורסם על ידי הנתבע.

לאחר שעיינתי בפרסום אני סבורה שהוא מהווה לשון הרע והוא מבזה את התובעים, אשר מוצגים כמי שכתבו סתם דו"ח לאזרח, ללא סיבה, כאשר התובע מכנה את מעשיהם כ"בושה" ו – "חוצפה", וכאשר כונו "חמודים", "ליצנים" בזלזול, וכאשר הנתבע ציין ש"סומך על בורא עולם" שידאג לתובעים.

כמו כן אני מורה על השבת אגרה לידי ב"כ התובעים בהתאם לתקנות.

המטרות והשיקולים בקביעת גובה הפצוי במסגרת תביעת לשון הרע פורטו בפסקי דין ברבים, לרבות בפרשת בן גביר, כמפורט להלן (ס' 32 לפסק דינה): "המטרה העיקרית בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע היא, בדומה למקובל בדיני הנזיקין הכלליים, השבת מצב הנפגע לקדמותו, והעמדתו במצב בו היה נתון אילמלא פורסמו דברי לשון הרע. פסיקת הפצוי עשויה גם לבטא הכרה שיפוטית בעוולה שנגרמה לנפגע בלא הצדקה, ובצורך לשקם את הפגיעה בשמו שנגרמה לו ואת מעמדו בקרב החברה הסובבת אותו... יש ומתלווה לפצוי יסוד של הרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם, וכן גורם של חינוך הציבור לערכים... שיעור הפצוי נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שאירעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנפגע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפצוי... עשיית שימוש בתיאורים פוגעניים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים (על החמרה בפסיקת הפיצויים בייחוס תכונות נאציות לאדם ראו פרשת אלוני, בעמ' 531; פרשת ברדוגו 2001). על החמרה בפסיקת הפיצויים עקב ייחוס תכונות אופי שליליות לאדם ראו, פרשת קליין, שם). עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפירסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפצוי... להיתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לאירוע הפגיעה ולאחריו ינתן משקל בהערכת הפצוי. כן יינתן משקל להיתנהגות הפוגע בעת הפירסום, לפניו, ולאחריו. ינתן משקל לעובדת התנצלותו, או סרובו להיתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן... בצד כל אלה, בית המשפט עשוי להיתחשב לצורך פסיקת פיצוי בנתונים שיובאו לפניו בדבר שמו הרע של הנפגע, או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו ככל שאלה נוגעים במישרין ללשון הרע (שנהר, עמ' 376; ע"א 9258/04 חורי נ' חברת כל אל-ערב בעמ', תק-על 2005(2), 4243)". וממשיך בית המשפט בקשר להוצאת לשון הרע על איש ציבור (אפשר לראות בתובעות ובפרט בפז, נשות ציבור וזאת מתוקף העובדה שנטלו על עצמן להוליך מחאה ציבורית נגד ההסתננות והמסתננים ולהופיע בציבור במסגרת מחאה זו): "אשר לפצוי על פגיעה בשמו של איש ציבור, שני כוחות מושכים לכוונם נוגדים: מצד אחד, מילוי תפקיד צבורי מניח חשיפתו של איש ציבור לבקורת ציבורית, ובכלל זה ביקורת פוגענית שאינה מוגנת בחוק; חשיפה זו, מדעת, עשויה להשתקף בשיעור הפצוי הנפסק. מצד שני, ישנם מצבים בהם הפגיעה בשמו הטוב של איש ציבור הנה הרסנית לתדמיתו ולמעמדו הצבורי בהשוואה לפגיעה באדם פרטי. פגיעה כזו עלולה להיות פגיעה אנושה, ולהשפיע במישרין על יכולתו להמשיך בתפקידו הצבורי. שיקול הדעת השפוטי לענין הסעד מתחשב בפגיעה כזו". השיקולים באומדן הפצוי המנותקים מהתנהלות התובעות הפרסומים כלפי התובעות היו בעלי עוצמה ניכרת ביותר, אולי מן הניכרות ביותר שאפשר לפרסם בגנותו של אדם.

אני אומר אפשרות ולא הצדקה, שכן גם במקרה של פירסום שיש בו כוונה לפגוע, אין ריצפת פיצוי מינימלית לפי חוק, כך שגם במקרה כזה, עשוי בית המשפט לפסוק סכום שאינו עולה על הפצוי לפי סעיף 7א'(ב), גם לאחר שלקח בחשבון בקביעת סכום הפצוי את נושא הכוונה לפגוע.

בפרשת בן גביר ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה סכומים שנפסקו בעבר בשל פירסומי לשון הרע שכללו את פרסומים דומים של ייחוס תכונות נאציות לאדם, וכדבריה: "בקביעת גובה הפצוי הראוי בעקבות האיזון בין השיקולים השונים, ראוי להביא בחשבון סכומים שנפסקו בעבר בגין פרסומים פוגעניים מסוג דומה לזה שלפנינו, אף שכל מקרה נדון לנסיבותיו (פרשת חביבי, עמ' 19-20; שנהר, בעמ' 388). באחת הפרשות שהוזכרו לעיל, קבע בית משפט השלום בירושלים כי ייחוס לאדם היתנהגות ודעות "ברוח גרמניה הנאצית" במאמר בעתון מהוה לשון הרע ופסק לנפגע פיצויים בשיעור של 15,000 ש"ח (פרשת ברדוגו, 1998).

...

לסכום זה הגעתי על בסיס המסקנה כי אלמלא שיקולי הפחתה לפי ס' 22, היה מקום לפסוק לצמח סך של 20,000 ₪ בגין הפרסום הבודד שנעשה ביחס אליה ואשר בו פורסמה רק תמונתה ללא שמה וכן על בסיס המסקנה כי יש להפחית מהפיצוי הנ"ל סך של 7,500 ₪ בשל שיקולי ההפחתה מכוח ס' 22 לחוק.

בהתחשב בכך שהנתבע פרסם את הציוץ המבהיר ובהינתן תוכנו, שאף חוסה כנראה תחת הגנת הבעת הדעה בתם לב, וכן בהתחשב בכך שנראה לכאורה כי התובעות זנחו בסיכומיהן את הסעד של צווי עשה, משלא אוזכר בסיכומים לצד הסעד הכספי, שכן אוזכר, החלטתי כי דין התביעה לצווי עשה להידחות.

סוף דבר אשר על כן, הנתבע ישלם לפז 20,000 ₪ ולצמח 12,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.