הגברת האכיפה דיני עבודה דרכים להגברת האכיפה של דיני העבודה

לפני ערעור לפי סעיף 21 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן:"החוק") על החלטת ועדת הערר לעיצומים כספיים מיום 22.6.2016 (ערר 69/16) (להלן: "החלטת הועדה").

מעיון בחוק עולה, כי אף שישנן בו הוראות מפורשות בדבר מסירת הודעות, החלטות והתראות, לא הוגדרו בו הדרכים להמצאתן.

...

ראה לעניין זה השופט ארנון דראל בעת"מ (י-ם) 10714-04-14רכבת ישראל בע"מ נ' הר להגנת הסביבה (9.7.2014): "משהגענו למסקנה זו בדבר אופיו ההליך שהינו אזרחי-עונשי, נותרת השאלה האם עובדה זו מחייבת העדפת הפרשנות לטובת המפר, בדומה לאופן בו יש לנהוג במישור הפלילי. עמדתי היא כי יש לפרש את ההוראות המסמיכות את הרשות להטלת עיצום כספי גם בהתאם לתכליתן. אין ספק, כי על פרשנות הוראת החוק הקובעת את הטלת העיצום לאזן במסגרתה גם את הפגיעה הקיימת באזרח, ואולם לא מדובר באותה דרך פרשנות דווקנית לטובת הנאשם, שמאפיינת את במשפט הפלילי. במתן הסמכויות האמורות לרשות ביקש המחוקק לשמר את היתרונות הקיימים להליך המינהלי על פני ההליך הפלילי, ויש לתת משקל גם לכוונה זו בקביעת הדרך בה תפורשנה הוראות החוק הרלוונטיות" (פס' 39 לפסק הדין).

דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון בהחלטת ועדת הערר, הגענו לכלל מסקנה - כי דין הערעור להתקבל, וכי נפל פגם משפטי בהחלטתה.

נוכח מהותו של ההליך במסגרת החוק ותכליתו (הגברת האכיפה של חוקי העבודה, כפי שפורט לעיל), נראה לנו כי נכון יותר לעשות היקש מן ההוראות של חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1986".

הממונה על עיצומים כספיים במשיבה (להלן: הממונה) הודיעה לחברה ביום 7.6.2014 על כוונתו להטיל עליה שני חיובים כספיים לפי סעיף 5 לחוק הגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן: החוק להגברת האכיפה).

...

הנה כי כן וכבר מטעם זה דין הערעור דחייה.

יוצא אפוא כי ועדת הערר התייחסה הן לנסיבותיו הייחודיות של המקרה והן לאורך האיחור ולסיבתו ולא נמצא טעם להתערב בהחלטתה.

סוף דבר – הערעור נדחה משלא הוגש במועד ומשלא נמצא טעם להארכת המועד להגשתו.

ביום 05.08.2013 שלח הממונה למערערת "הודעה על כוונת חיוב", בהתאם לסעיף 5 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן: "החוק"), לאחר שהתרשם כי המערערת הפרה את ההוראה המנויה בסעיף 10 לפרק ג' של התוספת השנייה לחוק, בנוגע לאי תשלום שכר מינימום לפי חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן: "חוק שכר מינימום").

ביום 07.07.2015, אחד מבעליה של המערערת, מר גל שפירא, נהרג בתאונת דרכים במהלך טיול באוגנדה.

...

באשר למותו הטראגי של אחד מבעליה של המערערת, גל שפירא ז"ל, וטענות המערערת בנוגע לתרומתו הרבה של המנוח למדינת ישראל כלוחם בסיירת מטכ"ל וכחקלאי שבחר לעבוד וליישב את הנגב, כאשר לטענת המערערת יש באלה כדי להצדיק את ביטול מתן העיצומים הכספיים או לחילופין את הפחתת הסכומים שעל המערערת לשלם, הרי לאור החלטתי להפחית את גובה העיצומים הכספיים שעל המערערת לשלם בשיעור של 50%, שממנו אין להפחית עוד, אין מקום לדיון בטענתה, למרות שלא נעלמה מעיני תרומתו של המנוח לחברה ולמדינה.

אני דוחה את טענות המערערת בדבר הפחתת שעות הנסיעה משעות העבודה וכן את טענותיה הנוספות בנוגע לשגיאותיה של ועדת הערר בקביעת הממצאים העובדתיים.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי כל אחד משבעת העיצומים הכספיים אשר הוטלו על המערערת בסך של 35,070 ₪ יופחת בשיעור של 50%, כלומר לסך של 17,535 ₪.

כך גם הדרישה שהתובעת תתייצב בעבודה בבוקר יום 11.10.15, מועד תאונת הדרכים, היתה דרישה לגיטימית על רקע עומס הפניות למוקד והמצב הבטחוני ששרר אותה עת. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הטענות לגבי יחסו של אהרון לתובעת באו כמענה לשיחות ולברורים בנושא תיפקודה.

הסוגיה נדונה בהרחבה בבית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 21934-02-21 חקמון – מדינת ישראל (6.9.2022), שם נפסקו הדברים הבאים (כל ההדגשות במקור – ד.ו.): "כידוע, היתעמרות בעבודה (שלעיתים מכונה היתנכלות תעסוקתית) טרם מצאה ביטוי בספר החוקים, על אף שכיחות התופעה וחומרתה (לתדירותה ראו למשל אצל בני פפרמן ורוני בר-צורי הצקות והתעמרות במקום העבודה (מנהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת, 2013), שם הובהר בין היתר כי "עבור כמחצית מאוכלוסיית העובדים השכירים בישראל תופעת ההצקות בעבודה חיה ובועטת", להלן: פפרמן; כן ראו אצל ליבנת כהן הצקה - Bullying במקום העבודה (המוסד לבטיחות וגיהות, 2004), להלן: כהן; יריב איצקוביץ, ניבה דולב, סיביל היילברון "ניצול לרעה של כוח אירגוני - תיאוריה, מציאות ודרכי היתמודדות" משפט ועסקים כא 365 (2018); סימה קרמר "חזרה לדיני משמעת: הפיתרון לבריונות כהתנהגות בלתי הולמת?" משפט ועסקים כא 393, בעמ' 399-403 (2018); להלן: קרמר).

הנזק הנגרם אינו מתמצה רק במושא ההתעמרות, אלא שעלול להגרם נזק גם למי שנכחו בסיטואציה של היתעמרות בעבודה, ואף המעסיק עשוי לספוג נזק עקיף בדמות ימי היעדרויות רבים של עובדים (לנתונים אמפיריים ראו למשל אצל פפרמן), וכן בשל "ירידה בתפוקה, בנאמנות ובמורל, אי-שביעות רצון מוגברת ותחלופת עובדים גבוהה" (קרמר, בעמ' 402).

מכאן החשיבות שראו מנסחי הצעות החוק בהנחתן על שולחן הכנסת, לצורך הגברת המודעות הציבורית לתופעה וחומרתה, בד בבד עם העלאת פיתרונות למיגורה גם בזירה המשפטית (להרחבה ראו אצל אלמוג וכן אצל אורית קמיר "היתעמרות בעבודה: בין פסיכולוגיה למשפט, בין חקיקה לפסיקה" משפט ועסקים כא 307 (2018); עוד ראוי להפנות ל-ILO Convention no. 190 כנגד אלימות והטרדה בעבודה; לסקירת המצב בעולם ראו למשל אצל אלמוג וכן כהן).

ור' גם בעמוד 53: ש: אבל אלון, שהוא ראש מנהל הפיקוח, ת: כן. ש: היה האחראי לקבוע מה התפקידים, מה כן, מה לא. לבקש אולי שיוסיפו עוד עמדות, לבקש אולי שתפתח עוד עמדה על ידי מנהלת המוקד, לידרוש שיהיה מנהל משמרת שמוסמך לכך, לידרוש שדרישות של וכמנהל אכיפה, כראש מנהל אכיפה יבוצעו.

...

בסופו של דבר הוחלט שאהרון מקבל את בקשתו של מר מזרחי וכי תיקבע פגישה מסודרת עם התובעת ועם מר יוסי בר, סגן מנהל אגף ביטחון באותה תקופה, "ליישור קו וסיכום ראיון". ביום 10.5.16 התובעת פנתה שוב ליו"ר ועד העובדים, מר מזרחי, בטרוניה לגבי תלונה בדבר המתרחש במוקד, שלטענת התובעת לא היה לה בסיס.

הטענה לזכאות לפיצויים עד גיל 70, על בסיס נוהג של הארכת שירות – דין טענה זו להידחות, לאור עדותו של יו"ר ועד עובדים, לפיה לא כל עובד שביקש את הארכת השירות נענה בחיוב (עמוד 50 משורה 17, עמוד 52 שורות 7 - 10).

מכל מקום, דין הטענות בנושא זה להידחות, לאור עדותה של גב' שניידר בסעיפים 120 – 124 לתצהירה, על נספחיהם, מהם עולה כי התובעת קודמה לדרגה 12+ בדירוג המנהלי.

סוף דבר – התביעה נדחית.

נוסף על כל האמור לעיל נודע לאגף כי בתחילת שנת 2022 ניפתחה ביקורת בחברה – הליך אכיפה מינהלי במסגרת החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב - 2011 (להלן – החוק להגברת האכיפה) על ידי אגף האכיפה במשיבה בעקבות תלונת עובד שהתלונן על ניכוי תשלום עבור זכויות פנסיוניות, שלא הועברו בפועל.

בהמשך טען המבקש כי הוא שוהה בחופשת מחלה בעקבות תאונת דרכים אותה עבר וכן טען שתוקנו הליקויים אולם הוא לא הציג כל אסמכתה בתמיכה לטענותיו.

...

לאור כל המפורט לעיל – דין הבקשה להידחות.

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, דין הבקשות לצווי מניעה זמניים – להידחות.

משלא הוגשו כתבי תביעה והמבקש לא עתר לסעד עיקרי – אין מקום להמשך ההליכים בתיק זה. למרות דחיית הבקשות, אנו מחייבים את המבקש בהוצאות המדינה בסך של 5,500 ₪ בלבד שעליו לשלם בתוך 30 יום.