הגבלת עובדים ומעסיקים בפירוק חברה

לעניין עילות התביעה שהתובע טען להן נגד הישיבה נאמר בכתב התביעה שהישיבה חבה "מכוח חוק להגברת אכיפה ו/או מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט ו/או מכח כל חוק או הסכם או הנוהג או הלכה פסוקה, שכן התובע הועסק בחצריה תקופה ממושכת וזכויותיו נפגעו בצורה קשה ביותר. לא ייתכן מצב בו הנהנה הישיר מעבודתו של העובד לא יפקח ולא יוודא כי מי שעוסק בניקיון בחצריו מקבל את זכויותיו". הנתבעות הגישו כתב הגנה מאוחד, בו טענו שהתובע הועסק אך על ידי החברה וכי לא היתקיימו בינו לבין הישיבה יחסי עובד ומעסיק.

ואכן, סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 מגביל את הגימלה שהמוסד לביטוח לאומי משלם במקרה של פשיטת רגל או פירוק מעסיק, באופן שחוב שכר העבודה שישולם לעובד לא יעלה על שכר העבודה בעד תקופה שלפני 12 חודשים שקדמו בתכוף למועד שבו נותקו יחסי עובד ומעסיק.

...

בית הדין עיין בבקשת הנתבעת 2 לעיכוב ההליכים נגדה ושמע את נימוקי התנגדות התובע לבקשה בדיון שהתקיים ביום 17.2.19, ומחליט להיעתר לבקשת הנתבעת.

בתגובה לבקשה טען התובע כי דין הבקשה לעיכוב ההליכים נגד הנתבעת להידחות, מאחר שבתביעת חוב במסגרת הליכי פירוק, לא ניתן להיפרע בגין תקופת עבודה העולה על שנה, ואילו התובע עבד תקופה ארוכה יותר.

בנסיבות אלה, קרי: מה שנראה לכאורה כהתקשרות אמיתית של הישיבה לקבלת שירותי ניקיון מהחברה, כפי שנקבע בסעש 21322-01-16; האחריות השיורית הפוטנציאלית המוגבלת של הישיבה, ככל שקיימת, ביחס לסעדים שנתבעו בכתב התביעה, במקרה שהגשת תביעת חוב במסגרת הליכי פירוק החברה לא תביא למיצוי מלא של זכויות התובע; הקושי הממשי של הישיבה לנהל את ההליך כפי שהוסבר בתצהירו של מר שכטר, שלכאורה לא נסתר ומתיישב עם ההנחה שמסמכי החברה אכן מצויים בידיה של המנהלת המיוחדת ; הסמכויות שהוענקו למנהלת המיוחדת בהליכי הפירוק, לרבות פעולה למימוש ערבויות שהחברה נדרשה להפקיד במשרד הכלכלה על פי דין, והכל בשילוב חובת התובע לנהוג בתום לב ביחסי עבודה, אשר ביטויה בנסיבות הנדונות היא נקיטת פעולות סבירות להקטנת נזקו (ראו: סעש (ת"א) 65356-12-15 דהן – הצלחה מתוקה בע"מ ואח' (מיום 28.5.16, מותב בראשות כב' השופטת זלמנוביץ-גיסין), מביאים את בית הדין למסקנה שיש מקום לעכב את ההליך, במובן זה שיש להורות על מחיקת התביעה - מחיקה שאינה יוצרת מעשה בית דין ואינה פוגעת בזכותו של התובע להגיש תביעה נוספת נגד הישיבה לאחר מיצוי הליך הגשת הוכחת החוב, במידת הצורך.

שנית, הגשת תביעת חוב כנגד החברה שבפרוק עשויה לקדם את ההליך המתנהל בבית הדין כנגד המעסיק הנטען במשותף, שכן זה מצוי, דרך כלל, במצב של חסר ראייתי, במקרים בהם המסמכים הדרושים להתגוננות מפני טענות העובד (תלושי שכר, דוחות נוכחות, פנקס חופשה, טופס הודעה לעובד, וכו'), נערכו על ידי החברה שבפרוק ואינם מצויים בידיו ובידי התובע.

כך, למשל, סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 מגביל את הגימלה שהמוסד לביטוח לאומי רשאי לשלם במקרה של פשיטת רגל או פירוק מעסיק, באופן שחוב שכר העבודה שישולם לעובד לא יעלה על שכר העבודה בעד תקופה שלפני 12 חודשים שקדמו למועד נתוק יחסי העבודה.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 2 לפיה שעה שהגישה התובעת תביעת חוב, גילתה דעתה שאין היא מבקשת להיפרע ממנה.

אף אין בידי לקבל את טענת המבקשת לפיה המשך ההליכים כנגדה במקביל לבירור תביעת החוב, עלול להוביל להתדיינות כפולה ולכפל פיצוי.

אלא שמעבר לעובדה שהחלטות אלה אינן בבחינת הלכה מחייבת, בהיותן החלטות של בית הדין האזורי, הרי שהן נסמכו, בעיקרן, על חובת הקטנת הנזק, ועל הטעם לפיו אין לנהל כפל הליכים, טענות שנדחו במסגרת החלטה זו. מכל הטעמים המפורטים לעיל, ובשים לב להנחיית בית הדין הארצי בעניין מי-רן, לפיה כל עוד לא נפסק כי קיימת חובה למיצוי הליכים כנגד המעסיק שבפירוק, אין להתנות את המשך קיום ההליך כנגד המעסיק הנטען הנוסף בהגשת תביעת חוב כנגד המעסיק שבפירוק , סבורני כי אין מקום לעשות כן, אף בנסיבות המקרה שלפני.

סוף דבר הבקשה נדחית.

שאלת ההשלכות שיש להכרעה לטובת העובד בתביעת החוב במסגרת הליכי פירוק החברה המעסיקה לעל המשך ניהול תובענה נגד מזמינת השרות מהחברה המעסיקה – מורכבת ממספר שאלות משנה.

זאת, אף אם תביעת החוב שהגיש נתקבלה, שכן הסעד המלא שניתן להושיט בהליכי הפרוק – בשל הגבלת סוגי הרכיבים שהנם בני תביעה והיקפם – עשוי להיות חלקי ביחס לכלל תקופת ההעסקה וההפרות הנטענות, ואין למנוע מהעובד למצות את מלוא זכויותיו ביחס ליתרת זכויותיו.

...

סוף דבר – ערעור העובד נדחה; ערעור העירייה מתקבל בעיקרו וחיובה מכוח פסק הדין מבוטל למעט ביחס לשני הרכיבים, שבגינם תשלם העירייה לעובד את הסכומים הבאים: החזר הוצאות נסיעה – 1,520 ₪, וגמול שעות נוספות – 2,460 ₪.

מהשהנטל על העובד, ומשהשאלות המתעוררות לא זכו לליבון – החלטנו לקבל את ערעור העירייה בשל מחדליו.

משכך, ובשקלול הדברים לא מצאנו מקום להטיל הוצאות על העובד.

עובד יהיה זכאי לגימלה כאמור, בין היתר, כאשר ניתן צו פירוק לחברה המעסיקה.

הגימלה לה יהיה זכאי העובד מוגבלת בהגבלה כפולה, ולפיה סכום הגימלה הכולל לא יעלה על הסכום הבסיסי כפול עשר, וחוב שכר העבודה לא ישולם בעד תקופה שלפני 12 חודשים עובר לניתוק יחסי עובד-מעביד או למתן צו הפרוק (סעיפים 180 ו-183 לחוק הביטוח הלאומי).

...

על רקע האמור, טען המערער כי בעל התפקיד לא היה רשאי להסתמך על חוק הביטוח הלאומי בשלילת רכיבי הפרשי ההצמדה והריבית ו/או פיצויי ההלנה, ולכל הפחות, היה על בעל התפקיד לאשר למערער הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") – הפרשי הצמדה וריבית לא צמודה בגובה 3%.

עמדתו של המוסד לביטוח לאומי לעניין זכאות המערער בקבלת הפרשי הצמדה וריבית מקובלת עלי בחלקה ככל שהיא מתייחסת לרכיב הריבית, ובעניין זה מקובלת עלי עמדת הכנ"ר לפיה המערער זכאי להפרשי הצמדה בלבד.

מסקנה זו מתבקשת לנוכח הוראות סעיף 297א(ג) לחוק הביטוח הלאומי השולל תחולתו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961, על גמלה המשולמת לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, בשילוב עם הוראת סעיף 19 לחוק הגנת השכר, שהוא כאמור הדין הספציפי שחל במקרה של חדלות פירעון, ואשר מגביל את יכולתו של בעל התפקיד לשערך את חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים, של החברה כלפי המערער, ולהוסיף עליהם ריבית, תוך שזה מתיר לבעל התפקיד הוספת הפרשי הצמדה.

סוף דבר סיכומו של דבר ולאור האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור בחלקו, ומורה לבעל התפקיד לתקן את הכרעתו בתביעת החוב, באופן שיגיש למוסד לביטוח לאומי דיווח מתוקן אשר יכלול את פיצויי הפיטורים שנשמטו בטעות מהכרעתו, וכן הפרשי הצמדה שהמערער זכאי להם בהתאם לחוק.

באשר לדמי החופשה, נקבעה תקופת היתיישנות קצרה יותר העומדת על 3 שנים מיום סיום יחסי עובד מעביד בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951.

זאת כנטען, בהתאם להוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי לפיו קיימת הגבלה לקבלת גמלה עד תקופת 12 חודשים מיום שנוצרה עילת התביעה על מנת לתמרץ זכאים להגיש תביעתם בסמוך למועד הווצרות זכאותם.

בשולי הדברים ולאור האמור ולפיה יש לדחות את ערעור המערערת בכול הנוגע לטענת ההתיישנות, לא מצאתי מקום להעמיק בסוגיה שהעלו המנהלת המיוחדת כמו גם המל"ל, בנוגע להיות המערערת בת מישפחה של בעל שליטה בחברת מעטים, על כל הנובע מכך בהתאם לדין ובדגש על זכויותיה כעובדת לעת פירוק מהמוסד לביטוח לאומי, הגם שלא ניתן לומר שאין ממש בטענות אלו שנטענו בידי המנהלת המיוחדת והמוסד לביטוח לאומי, כנגד המערערת.

...

דומה כי בסופו של דבר, ניתנה ההחלטה הנכונה בה התקבלה טענת ההתיישנות, וגם אם כטענת המערערת, היה צריך המל"ל לפנות לבית המשפט של פירוק ולבקש שינוי ההחלטה, בסופו של דבר, התוצאה היתה של דחיית תביעת המערערת, אלא שבשל אותה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, מסקנתי הינה שלא יהיה מקום ליתן צו להוצאות לחובת המערערת למרות שערעורה נדחה.

בשולי הדברים ולאור האמור ולפיה יש לדחות את ערעור המערערת בכול הנוגע לטענת ההתיישנות, לא מצאתי מקום להעמיק בסוגיה שהעלו המנהלת המיוחדת כמו גם המל"ל, בנוגע להיות המערערת בת משפחה של בעל שליטה בחברת מעטים, על כל הנובע מכך בהתאם לדין ובדגש על זכויותיה כעובדת לעת פירוק מהמוסד לביטוח לאומי, הגם שלא ניתן לומר שאין ממש בטענות אלו שנטענו בידי המנהלת המיוחדת והמוסד לביטוח לאומי, כנגד המערערת.

סיכומם של דברים, לא מצאתי הצדקה להתערבות בהחלטת המנהלת המיוחדת ולפיכך אני מורה על דחיית הערעור.