משום כך, נקבע כי עיסאם יהא רשאי לשאת נשק, והגבלות נשיאת נשק שנבעו מצו ההגנה במעמד צד אחד בוטלו, אך נאסר על עיסאם לשאת על בגדיו נשק באופן גלוי או נראה לעין במיתחם המגורים המשפחתי.
חשוב לציין כי ביטול איסור הנשיאה והחזקה בנשק, לאחר הדיון במעמד הצדדים ושמיעת העדויות, לא נוצר בחלל ריק, אלא הוא נגזרת של מלאכת האיזונים שעשה בית המשפט בין הפגיעה בעיסוקו של התובע לבין האנטרס להגן על שלומה וביטחונה של הנתבעת, ובכפוף לאותן התניות אליהן היתייחס בית המשפט בפסק דינו בהליך הראשון, ובכלל זה מתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע כאן (ראו פיסקה 21 לפסק הדין).
...
לפי שאכנס לעובי הקורה אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי גרסת התובע בדבר סימון הרובריקה של איסור הנשיאה והחזקת הנשק בטופס הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, מהווה שינוי חזית לו היא מתנגדת (סע' 7 לסיכומים), משום שטענה זו נטענה מפורשות בכתב התביעה (סע' 27(ג)) והוכחשה ע"י הנתבעת בסעיף 23 לכתב ההגנה.
דא עקא, התובע נמנע מלהציג תלושי השכר שהונפקו לו בתקופה בה נשללה ממנו נשיאת הנשק, קרי בחודשים ינואר ופברואר 2019, ומשכך אין לפניי נתונים מלאים בדבר הפסד השכר שנגרם לתובע במהלך תקופה זו, והאם הוא מימש זכויות אחרות שעומדות לו בתקופת היעדרותו, כגון ניצול ימי חופשה וכיוצ"ב.
לאור כל האמור לעיל, רואה אני לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת הפקדת הנשק על דרך האומדנה בסך של 4,000 ₪.
אשר לנזק לא ממוני - עוגמת נפש, לאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, ולאחר שנתתי את דעתי למניעת יצירתו של "אפקט מצנן" של תלונות מוצדקות והאינטרס הציבורי בלאפשר את הגשתן, לעומת האינטרס הציבורי במניעת הגשת הליכי הטרדה מאיימת בלתי מוצדקות, מבלי שהמתלונן מאמין בצדקת התלונה, ככל שהיא נוגעת להטלת המגבלה שבמדרג הגבוה של איסור לשאת נשק למי שהדבר דרוש לו לצרכי פרנסתו, כל זאת בהסתמך על אווירת "חשש" כללית שאין לה אדנים עובדתיים, כפי שארע במקרה שלפנינו, ולאחר שנתתי את דעתי להשתלשלות הסכסוך בין הצדדים דכאן מאז פסק דינו של כב' השופט זגורי ואילך, נחה דעתי כי נסיבות המקרה מצדיקות פיצוי התובע בגין נזק לא ממוני בסך גלובלי של 17,000 ₪, וזאת בשל עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו עקב האיסור לשאת נשק המשמש אותו לצרכי פרנסתו, ומשנמצא כי בקשת הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת נעדרת הלימה בין המגבלה של איסור לשאת נשק ברישיון לבין חומרת ההטרדה המאיימת שנטען כי נקטה כלפיה התובע, וכן חוסר המידתיות באיסור האמור שביקשה הנתבעת להטיל במעמד צד אחד, תוך הסתרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים, ובעיקר צו מניעת הטרדה מאיימת שניתן נגדה לבקשת התובע, מעיניו של בית המשפט, הן בבקשה והן בדיון במעמד צד אחד.
סוף דבר
לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת חלקית.
