הגבלת חופש העיסוק לעומת הגנה על סוד מסחרי

בעלי המניות והמנהלים של החברה הם המערער, מר דן ולדמן והגב' רגב קורה, אשר עבדו בעבר אצל חברת אס. ג'י. די. המסגרת הנורמאטיבית - הסוגיה של הגבלת חופש העיסוק וההגנה על סודות מסחריים נדונה לאחרונה בבית דין זה בפסק דין צ'ק פוינט 1 ובפסק דין AES.

לעומתם, בא כוחו של המערער, תמך עמדתו בפסק דין צ'ק פוינט, והדגיש את הקפו הרחב של הצוו שניתן על ידי בית הדין קמא.

...

במקרה זה, יישום הלכותיהם של בית המשפט העליון ובית דין זה, מוביל אותנו למסקנה ברורה, כי לא הוכח קיומו של סוד מסחרי, שכן, חברת אס. ג'י. די. לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל דין הערעור להתקבל.

המשיבה תשלם למערערים הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ניתן היום, ד חשוון, התשס"א (2.11.2000) בירושלים, ויישלח לצדדים.

טרם גובשה תורה כללית ואחידה אשר בכוחה להתמודד עם תופעה זו. יש הרואים בסוד המסחרי קניין, ומבקשים לדון בהגנתו באמצעות ההגנה הניתנת לקניין (ראה: ע"א 312/74 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' קריסטיאנפולר ואח' בעמ' 319; י' פוטשבוצקי, "בעלות בידע והגבלת חופש העיסוק" הפרקליט לד (תשמ"א-מ"ב) 433).

לעומתם, יש הסבורים כי הסוד המסחרי מהווה אך זכות "כלפי איש או אנשים מסויימים, על סמך חוזה איתם או על סמך דינים שלפי משפטנו הנוהג הם דינים הנוגעים ליחסים מסויימים בלבד" (ג' טדסקי, "סודות עסקיים" הפרקליט לה (תשמ"ג-מ"ד) 5, 29).

יש הרואים בהגנה על הסוד המסחרי-בכל הנוגע ליחסי עובד ומעביד-תנאי מכללא בחוזה: "חובה זו לשמור סוד היא חובה מוחלטת בגדר תנאי מכללא הנובע מעצם יחסי עובד ומעביד" (ע"א 312/74 הנ"ל, בעמ' 319; ע"א 206/72 מיגן בע"מ נ' פאר ואח' בעמ' 578), אחרים רואים בה חובה הנגזרת מעקרון תום הלב (ראה: ד' פלפל, "סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 והזיקה לדין הגרמני" הפרקליט לו (תשמ"ד-מ"ו) 53); מ' גולדברג, "תום לב במשפט העבודה" ספר בר-ניב 139, 143 (1987)).

...

לענייננו די לקבוע את המסקנה הבאה: על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום-לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצורכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד.

העתירה נדחית.

סבירות ההגבלה על חופש העיסוק (תניית הגבלת עיסוק/תחרות) נבחנת ונמדדת לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקנייניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחילתה, הגנה על סוד מקצועי מסחרי שנרכש עקב היחסים המשותפים ושיקולים דומים, ואם ההגבלה על חופש העיסוק סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, רק לעתים רחוקות תיחשב היא כנוגדת את האינטרס הציבורי [ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן ואח', דינים עליון נז 360, ע"א 672/96 אגד אגודה שיתופית לתחבורה נ' רכטמן, תקדין עליון 99(3) 1107, כולל שיקולי הגינות ותום לב וחובת נאמנות, ראה ע"א 2600/90 עלית חב' ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' סרנגה ואחרים, פ"ד מט(5) 796, 805 וע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 421, ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' סער ואח', פ"ד נד(3) 850 ודנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ ואח', תקדין עליון 2001(3) 321.

בבחינת מאזן הנוחות והנזקים שיכולים להיגרם למבקשים אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיבים אם יינתן הסעד הזמני והאם הסעד צודק וראוי ולא פוגע במידה העולה על הנדרש, אני סבור שהכף נוטה לטובת המבקשים.

...

אני דוחה את טענת המשיב מס' 1 שהוא התחייב שלא תהיה תחרות ואין מקום להגבילו משאין תחרות עקב מצב החב' וזאת לאחר שלכאורה הוא זה שגרם שלא תהיה תחרות והעביר ייצור של אותה סחורה, אותם לקוחות ואתה פעילות באמצעותו למשיבות מספר 12-13, תוך תחרות עם החב' שהוא למעשה עזב אותה עקב טענתו שעשקו אותו בחב' ואין לעסק הזה זכות קיום (עמ' 125 לפרוטוקול, שורות 17-22).

בבחינת מאזן הנוחות והנזקים שיכולים להגרם למבקשים אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיבים אם יינתן הסעד הזמני והאם הסעד צודק וראוי ולא פוגע במידה העולה על הנידרש, אני סבור שהכף נוטה לטובת המבקשים.

אני מחייב את המשיבים מס' 10, 12-13 ביחד ו-1-6 ביחד, לשלם (כל אחד משלושת הקבוצות הנ"ל) למבקשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין בקשה זו בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

למעלה מהדרוש נוסיף, שבמקרה שלפנינו – משקבענו שהתובעת הניחה בפני הנתבעת מצג ולפיו בכוונתה לפרוש בשל שחיקתה מהמקצוע – ובנסיבות בהן אין היא זכאית לפיצויים, זכאית היתה הנתבעת לגבות מצג זה-בדרישה להתחייבות התובעת שלא תתחרה בה. כשאנו בוחנים ארבעה מהטעמים שמונה כב' הנשיא בענין צ'ק פוינט (ע"ע 164/99 פרומר ואח' נ. רדגארד בע"מ, פד"ע ל"ד 294) בשאלה מדוע אין להגביל את חופש העיסוק של העורר, דומה שאין מקרה זה נופל בגדרם:-א) הטעם הראשון הוא – היות הדרישה מנוגדת לחוק יסוד חופש העיסוק – אלא שכאן התובעת היא זו שהודיעה שברצונה לפרוש בשל שחיקה ולהתמסר למשפחתה ולפעילויות אחרות – כך שהדרישה עולה בקנה אחד עם שאיפותיה, ולכן אין היא עומדת בסתירה לחוק היסוד.

לעומת זאת – כשאנו בוחנים את השיקולים שיש לקחת בחשבון, שאותם מפרט הנשיא כמצדיקים את הפגיעה בחופש העיסוק – אנו מוצאים את התאמתם למקרה שבפנינו:-א) הגנה על סוד מסחרי – רשימת לקוחות הוכרה בפסיקה כסוד מסחרי (A.E.S. נ. סער, פ"ד נ"ד (3), 850) ומכאן שהיא בגדר האינטרס הלגיטימי של המעביד.

...

מכאן, שתשובתה הסתמית של התובעת לשאלת בית הדין – אם המשא ומתן לחידוש חוזה העבודה בשנת 99, לא הושלם בגלל המחלוקת בנושא הגבלת העיסוק – כיצד יתכן שערב פרישתה לא העלתה הנתבעת דרישה זו? ולפיה-"לא עלתה דרישה כזאת", אינה מקובלת עלינו, מקל וחומר.

אף הדרישה לתשלום עבור הסיור הלימודי, דינה להידחות.

נאמנה עלינו גירסת הנתבעת, שהיתה מוכנה לשאת בהוצאות התובעת לסיור לימודי, אלא שהתובעת לא מימשה זכות זו. מכאן, שיש לדחות את תביעתה גם בנושא זה. נושא שחרור הקופות השונות הוסדר ואין אנו נדרשים לו עוד.

התוצאה מהאמור לעיל היא שהתביעה נדחית.

כב' הנשיא אדלר סקר את העקרונות המנחים בהלכה הפסוקה בבוא ביה"ד לאזן בין מספר עקרונות יסוד : עיקרון יסוד חופש העיסוק של העובד, ושל מעבידתו החדשה, חופש ההיתקשרות של צדדים לכרות חוזה עבודה, זכות הקניין של המעסיק הקודם בסודותיו המסחריים, חופש ההיתקשרות שלו והאפשרות להסכים על הגבלת העיסוק, וכן עניין הציבור בתחרות חופשית, בניידות עובדים ובמעבר מהיר וחופשי של מידע במשק.

נסיבות בהן יש להגביל את עסוקו של עובד, הן למשל כאשר יש בידיו "סוד מסחרי" השייך למעביד, הגם שכיום מוסדרת ההגנה על הסודיות המסחריים אף מכח חוק העוולות המסחריות, תשנ"ט 99', כך שאין צורך בהתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה.

המבחן הוא זה : אם על אף הידיעה הקיימת אצלה יש לסוד ערך כלכלי במתן עדיפות לבעליו לעומת מתחריהם בכללם, או כפי שהעמידו את השאלה באנגליה :אם יש לשער כי ימצא מישהו המוכן לשלם לבעל הסוד כדי לקבל את גילויו".

...

טענות המשיבים הן: יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת שיהוי בהגשתה.

תקופת הזמן שחלפה מאז הפסיק לעבוד במבקשת, שאורכה קרוב לשנה - מביאה אותי למסקנה כי האקטואליות של אותה טכנולוגיה המצויה בתוכנה, היתה יפה למועד הפסקת העבודה, אך אינה מזכה במתן צו מניעה זמני היום - לאחר שנה.

מכל הטעמים דלעיל אני קובעת כי אין מקום ליתן צו מניעה ומני כנגד המשיבים כאמור בעתירה ודוחה את הבקשה.

המבקשת תשלם למשיבים הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח + מע"מ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת ההחלטה.