הגבלות פרסום ומסירת מידע על זנות של קטין

פניה לצדדים שלישיים בניסיון לדלות מידע על האב או להשפיע על האם לגלות את זהותו, כך נפסק, היתה פוגעת בזכותה של האם לפרטיות ובאוטונומיה שלה.

באשר לתקופת 30 הימים שבסעיף 13(א1) נאמר, כי יש להתחיל למנותם מרגע שנודע לרשויות על הרצון לאמץ ולא מרגע החתימה על ההסכמה לאמץ, ובעניינינו הוגשה בקשת ההכרזה לאחר 30 ימים מרגע זה. בנוסף, חזרו האפוטרופות לדין על דבריהם באשר למגבלת 60 הימים אשר נקבעה מנקודת מבטו של הקטין ונועדה להביא ליציבות ולמנוע פגיעה בו. האפוטרופות לדין פרשו בפנינו את מצבו של הקטין, המתפתח באופן חיובי אצל ההורים המיועדים לאימוץ, שאותם הוא מזהה בשלב זה כהוריו.

חברי סבור, כמו דעת הרוב בבית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע (כב' השופטת ג' לוין וכב' סגנית הנשיאה, השופטת ש' דברת) כי בחלוף 60 ימים מיום ההכרזה על הילד כבר אימוץ, או מיום מסירתו של הקטין להורים המיועדים לפי המאוחר – בית המשפט לא יהיה רשאי לבטל עוד את ההכרזה על קטין כבר-אימוץ.

על כן, אינני שותפה לעמדת חברי השופט י' דנציגר כי בראש ובראשונה, כדבריו, מן הראוי שרשויות הרווחה יבצעו "פרסומים בכלי התיקשורת הרלוואנטיים הכוללים את המידע החלקי המצוי בידי רשויות הרווחה" (פסקה 7 לחוות דעתו; למיגבלות החלות על פירסום בהקשר זה ולתנאים אשר בהם ניתן בהוראת בית המשפט לפרסם "הודעה ברבים הנוגעת לבקשה להכרזת ילד כבר-אימוץ" ראו תקנה 278 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי)).

...

לבסוף, ככל שהיועץ המשפטי סבור כי קיימת בנסיבות המקרה דנן עילה אחרת להכריז על הילד כבר-אימוץ, עליו לפעול בהקשר זה ללא דיחוי ומקובלת עליי בעניין זה עמדת חברי השופט מלצר (בפסקה 28 לחוות דעתו) כי על מנת לאפשר את הדבר ולהימנע מטלטולו של הילד שלא לצורך, יש לעכב בשלב זה את העברתו אל המערער למשך 30 ימים מהיום.

עוד מקובלת עליי עמדתו של חברי (בפסקה 29 לחוות דעתו) כי ככל שהיועץ המשפטי לממשלה לא יגיש בקשה להכרזה על הקטין כבר-אימוץ בהתבסס על עילה אחרת בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה, ההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיתאם את העברת הקטין לרשות המערער בעזרת אנשי מקצוע.

ת כללם של דברים הוחלט פה אחד להיעתר לבקשה, ליתן רשות ערעור ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

אני סבור כי יש מקום להסתמכות המשיב על המידע שנימסר כראייה מנהלית רלוואנטית בהיתחשב באופיו, בהיקפו ובמכלול לכאורי של הנסיבות.

זכות הטיעון נתפסת כאחד מכללי הצדק הטבעי והיא נובעת מחובת ההגינות הכללית שכל רשות שלטונית חייבת בה. עם זאת, אין כל חובה שהשימוע ייערך בעל-פה דוקא, ולא באמצעות העלאת טיעונים בכתב (ראו בג"ץ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793, 797 (1984); בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493, 1508 (1958)); בג"ץ 10307/08 איגוד חברות הפירסום נ' הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו (8.12.2008)‏‏; בג"ץ 6437/04 תבורי (קטינה) באמצעות אמה רעיה תבורי ו-163 אח' נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד נח(6) 369, 378 (2004)‏‏ לא נסתר כי המשיב בחן את טענות העותר כפי שהוצגו מלפניו בכתובים, באופן הוגן ובתאימות לנסיבות שעיקרן חסוי.

אין בידי לקבל את טענת העותר משמע יש להגביל בזמן את החלטות המשיב בפרט וכל החלטה על בסיס מידע מודיעיני בכלל.

...

ביום 1.8.2018 החליט המשיב להיעתר לבקשת העותר לקבלת רישיון למתן אשראי והעניק לו רישיון זמני בסיסי למתן אשראי עד ליום 31.12.2019.

לא שוכנעתי כי החלטות המשיב נגועות בחוסר הגינות ובשרירות, או כי הן בלתי מידתיות.

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ – העתירות נדחות בזה.

אני מחייב את העותר לשלם למשיב הוצאות משפט, כולל שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 20,000 ₪.

מסירת המכתב הנושא כותרת "לכל מאן דהוא" ע"י הנתבע לעמיקם, סבו של הקטין, שאינו אפוטרופסו ואינו גורם טפולי ו/או שפוטי מוסמך ואף אינו צד להליכים שנוהלו בבית המשפט לעינייני מישפחה, חוטאת לדרישת העניין הצבורי המאפשר במקרה דנן את הפירסום בתפוצה מוגבלת לגורמים ספציפיים בעלי עניין צבורי, וחורגת למעלה מהנדרש מדרישה זו. עמיקם אינו בית המשפט ואינו אחד מגורמי הרווחה, ומשכך, לא יכול להיות חולק כי הוא אינו גורם אשר אמור להיות בעל עניין צבורי בנוגע לתוכן הפגישה שהתקיימה בין התובע והנתבע.

כך נקבע בקוד האתיקה: "עובד סוצאלי ימסור לאחרים מידע על אודות לקוחותיו רק כאשר החוק או הנסיבות המקצועיות יחייבו זאת ובידיעת הלקוחות". פרק 1, סע' ב. 2.

מסירת מידע חסוי, חיוני ככל שיהיה, במקרים בהם מתקיימים החריגים הקבועים בסעיף 8(3) ו-(4) לחוק העובדים הסוצאליים, יש לבצע רק כלפי מי שיכול לטפל בקטין או למנוע פגיעה בו. עצם החשש לפגיעה בקטין אינה מאפשרת פירסום חסר רסן וחסר הגבלות של המידע שמצוי בידי העובד הסוצאלי.

...

הנני קובעת כי הנזק הלא ממוני האמור מוערך על ידי בסך כולל של 30,000 ₪.

סוף דבר הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע, סך של 30,000 ₪.

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ. כב' הרשמת ספרא ברנע, בהחלטתה מיום 7.10.15 פטרה את התובע מתשלום אגרת המשפט בתיק עם פתיחתו וקבעה כי זו תשולם לאחר מתן פסק הדין וכפי שייקבע בו. לאור האמור, ובשים לב לסכום שנפסק, הנני מורה לנתבע לשלם את האגרה הנדרשת בגין סכום התביעה שנפסק (קרי 30,000 ₪) ולא בגין סכום התביעה שהוגשה.

הקדמה זו הפעם הראשונה, כפי שנימסר לי מפי נציגי המדינה, בה מתבקשת הגבלתו של אתר אינטרנט מכוח חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, תשע"ז-2017.

מידת הפגיעה בגישה של הציבור למידע באמצעות האנטרנט והסכון לפגיעה בתוכן אחר שאינו קשור לבצוע העבירה, בין באותו אתר אינטרנט ובין באתר אינטרנט אחר, עקב שיטת ההגבלה המבוקשת – מצילומי המסך שהובאו בפניי (ת/1) ומטענות המבקשת שלא נסתרו, עולה כי האתר משמש כפלטפורמה לפירסום ולקידום שירותי הזנות המפורסמים בו. בנוסף, הובהר כי שיטת ההגבלה המתבקשת לא תביא לפגיעה בתוכן המצוי באתרים אחרים.

את הטעם לגישה זו, ניתן למצוא בטיעוניה של המבקשת בפניי: "אנו נמצאים בעולם הסייבר במרדף מאוד קשה, עבירות שלמות ועולמות פנימיים הועתקו למרחב האנטרנט ולאחרונה גובשה תפיסה אלטרנאטיבית. לא נצליח למנוע גישה לפרסומי זנות מכל האנשים, אך נצליח לצמצם גישה לכך." וכן: "החוק מנסה לצמצם את העבירה ולצמצם את החשיפה שלה. אדוני יודע גם כמה קטינים בני נוער חשופים לאינטרנט [...] העבירה כרגע נמשכת, ואנו מדברים על להפסיק את העבירה. האתרים זמינים לכל" אכן, כטענת המבקשת, פירסום שירותי זנות של בגירים במסגרת האתר היא עבירה נמשכת המבוצעת כל העת, והפרסום זמין ונגיש 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, לכל בגיר או ילד המחזיק במכשיר סלולארי.

...

באשר לשיקולים למתן הצו, מקובלת עליי עמדת המבקשת, אשר טענה כי 4 הפרמטרים הקבועים בחוק תומכים בהגבלת הגישה לאתר.

לאור האמור, אני סבור כי יש מקום להוצאת הצו המבוקש.

סוף דבר, אני מורה לכל ספקיות הגישה לאינטרנט המפורטות במסמך שסומן "בימש/1" (עמודים א–ה), להגביל את הגישה לאתר האינטרנט http://sex777.

מן הסתם המשיבים וקהל תומכיהם מודעים כי בעבר המבקשת הייתה מאובטחת, ולכן מסירת מידע כגון זה עלו לירמוז למאן דהוא לנקוט בפעולה.

איזון פרשני זה "משקף את האיזון הנערך בגדרי המידתיות במובן הצר אשר בפסקת ההגבלה". נוסחת האיזון היא נוסחת המידתיות במסגרתה יש לערוך השוואה בין התועלת שבפעילות המפרסם אל המול הנזק שיגרם למשיבה בשל הפגיעה בפרטיותה.

התועלת בקיום מחאה שסגנונה בא לידי ביטוי בהתקפה הבוטה ושלוחת רסן נופל בהרבה מהנזק שניגרם למבקשת בגין פעילות זו, הפרה בוטה של שלוות חייה הפרטיים, חיי בני משפחתה שחלקם קטינים, פגיעה בשכנים וניסיון להשפיע עליה כמקבלת החלטות בדרכים פסולות תוך ביצוע לכאורה של עבירה פלילית על חוק הגנת הפרטיות.

...

אציין עוד כי לא שוכנעתי כי מתן הצו ירוקן מתוכן את זכותם של המשיבים למחות, כאשר יוכלו לממש זכות זו במקום אפקטיבי כפי שציינתי לעיל.

התוצאה בשים לב לאמור לעיל אני מקבל את הבקשה ומורה כי הצו שניתן במעמד צד אחד יהפוך לצו קבוע למשך שישה חודשים.

בנוסף אני מורה כי פסק הדין יועבר על ידי בא כוח המבקשת, למפקד המשטרה בתחנת חיפה, זאת לאחר שהתרשמתי שהשוטרים שהגיעו למקום, לא ידעו לפרט בפני המשיב מס' 1 האם הוא מאשם בעבירה כלשהי, וניכר היה כי אינם מודעים לכך כי מעשי הטרדה, ביניהם הטרדת עובד ציבור, יכולים להוות עבירה פלילית על חוק הגנת הפרטיות.