הגבלות על פרסומות מיניות בטלוויזיה

הפרסומת זכתה בפרסים יוקרתיים בתחום כגון "קקטוס הזהב". על אף המחאה הציבורית הנרחבת כנגד מסע הפירסום החלטת הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו הייתה להותיר את הפרסומת על כנה ולא לפסול אותה על יסוד כללי הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו), התשנ"ט – 1999 (להלן: "כללי האתיקה"), לא מראש ולא בדיעבד אף לאחר שהוגשו תלונות רבות בעיניינה.

מסע הפירסום מבזה נשים ומציג אותן כשונות ונחותות, ואף פוגע בדימוי הגברים המוצגים בפרסומות כצרכני פורנוגראפיה רדודים, המעוניינים אך ביחסי מין מזדמנים ונרתעים מקשר ריגשי משמעותי עם נשים.

טענה נוספת שבפי המבקשת נוגעת להפרת המיגבלות על פירסומת ושיווק של משקאות אלכוהוליים, תוך הפרת סעיפים 4 ו 7 לחוק הגבלת הפירסום, בכך שבאתרי אינטרנט שונים ניתן לצפות בסרטוני פירסומת שאינם עומדים בדרישות החוק.

...

לאור כל האמור לעיל המסקנה אליה הגעתי היא כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע במידת הסבירות הראויה שהיא עומדת בכל התנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית הן ביחס למסגרת הדיונית לבירור התובענה ואף ביחס לקיומה של עילת תביעה.

התוצאה לאור כל האמור לעיל בקשת האישור נדחית.

לא ראיתי לנכון לפסוק הוצאות כנגד המבקשת, בשים לב לחשיבות קיומו של שיח בסוגיה החשובה שהעלתה המבקשת לדיון , אף אם הטענות הועלו במסגרת הדיונית שלהבנתי אינה מתאימה לכך, ולמרות שבקשת האישור לא התקבלה בסופו של דבר.

במגוון סוגי הביטוי המסחרי, דומה שקיימת הצדקה מיוחדת להטלת מיגבלות על תשדיר הפרסומת בטלויזיה המסחרית.

אכן, מקום בו רבים מתשדירי הפירסום – ולמעשה שידורי הטלויזיה כולם – רוויים דימויים מיניים ואלימים, קשה לקבל את נחישותה של הרשות לפסול כליל דוקא את הפרסומת מושא עתירה זו. זו החלטה קיצונית, הפוגעת פגיעה בלתי-מידתית בחופש הביטוי המסחרי של העותרת.

...

אך החשש מפני הסתה לאפליה או להטרדה מינית נגד נשים תאילנדיות נראה לי מרחיק לכת (ראו פרשת יפאורה, בעמ' 184).

משבאתי למסקנה זו, איני נצרך לדון בטענות נוספות שהועלו בעתירה, ואשר נענו רק בחלקן על-ידי המשיבים.

התוצאה היא, שהעתירה מתקבלת.

ב]בית המשפט העליון[בשבתו כבית משפט][גבוה לצדק][ בג"ץ 4644/00[ בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר העותרת: יפאורה תבורי בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו 2. מועצת הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו 3. שמואל שם טוב מנכ"ל הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו 4. אילת מצגר מנהלת הפיקוח על הפרסומות ברשות השניה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: א' באב תש"ס (2.8.00) בשם העותרת: עו"ד נאמן משה צבי; עו"ד נאוה שוחט-ברנר בשם המשיבים 1-4: עו"ד אבני דורון, עו"ד יאיר עשהאל פסק-דין

ובכלל 14 נקבע: מבלי לגרוע מהאמור בסעיף 3, לא ישדר בעל זכיון תשדיר פירסומת הכולל הצגה של יחסים מיניים, רמיזות מיניות, אדם כקורבן של אלימות מינית או כיוזם אלימות מינית אלא אם כן קיים ענין צבורי מובהק בכך, במידה המתחייבת להוראות כל דין.

בעיניין זה נפסק, כי אמות-המידה שנקבעו בפיסקות ההגבלה שבסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו ובסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק חלות גם על פגיעה של רשות מינהלית בזכויות-יסוד.

...

על רקע נורמטיבי זה, המסקנה היא שרימוז מיני בתשדיר פרסומת אינו מהווה כשלעצמו פגיעה ברגשות הציבור בעוצמה המספקת לפסילתו.

עד שיונהג מימון משדרים בטלביזיה על-ידי גורמים חצוניים, מן הראוי לקבוע כללים אשר יבטיחו, ראשית, כי המימון לא יגרום חריגה מגדר המגבלות המשפטיות המוטלות על רשות השידור, ושנית, כי המימון יעשה ברך שתהיה תואמת את דרישות המינהל התקין ואת מדיניות הרשות.

מכאן, שהפרסומות הנ"ל, עליהן עמדה רשות השידור בסעיף 9 לעיל, אינן-לטענתה-פירסומות כלל ועיקר אלא "תשדירי שירות". ואילו לגבי המין השני, "משדרי חסות", יש לרשות השידור הסבר אחר, על שום מה אין לראות בהם "פירסומת", ואלה דבריה בסעיף 10 לתצהיר: "'משדרי חסות' (א) אשר למשדרי חסות-פועלת רשות השידור על-פי חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה (פרופ' זמיר), ולפיכך הנני מליט לתצהירי, כחלק בלתי נפרד הימנו, עותק מחוות דעת זו ומסמנו מש/1. כאן אין רשות השידור,משדרת שידורי פירסומת'.

כבר הראיתי לדעת לעיל, שכאשר עלה נושא הפרסומת על שולחן הממשלה, הייתה דעתה, שהחוק אינו דן בנושא זה וכי יש להכניס בו הוראות חדשות ונוספות, שיטפלו ויסדירו את השאלות הרבות המתעוררות בסוגיה זו. שמא תאמר: אין ללמוד הלכה מעמדה בודדה זו, אף כאן טופחת המציאות על פני הנחה זו, שהרי גם לגבי הצעת חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תשמ"ז-1986, חוזרת ועולה ונזכרת-במלים מפורשות-סמכותה לעסוק בפרסומת, ונושא זה מוסדר ומפורט בצורה נרחבת.

...

נראה לי שלא כל הנסיון המעשי שנצבר בשנה האחרונה הינו חיובי מבחינתנו, והיתה גלישה מסויימת לכוון פירסומי.

מציע אני, על-פי כל האמור לעיל, לבטל את הצוו-על-תנאי ולדחות את העתירה.

אשר לפירסום כזה, סבורני, כי יש להימנע ממנו כל עוד לא הסמיך המחוקק את הרשות לעשות כן, בגדר תפקידיה של הרשות, וקבע כללים לכך.

התקנון מגביל את הפרסום לתשדירים ב"טעם הטוב" ונותן בידי רשות השידור שיקול-דעת רחב לפסול תשדירים שאינם עומדים בקריטריונים שנקבעו בתקנון; בשקול-דעת זה אין להתערב כל עוד הוא אינו לוקה בחוסר סבירות קצוני; הססמה "לך תצטיין" מעוררת קונוטאציה לקללה הגסה "לך תיזדיין", והיא פוגעת ברגשות המאזינים, שהם "קהל שבוי". תשדירי הפרסומת משודרים בצמידות לתכניות שונות, ומאזין המעוניין לשמוע את אחת התכניות אינו יכול להמנע מלהאזין לתשדיר הכולל ססמה וולגארית "אשר לא תנעם בלשון המעטה באזנו". תשדיר הפרסומת נבדל משידורי יצירות בעלות תוכן מיני.

ביני לביני חלו כמה שינויים בדין המחייב, וראוי כי נזכיר אותם אף הם. ביום 5.3.93 נתפרסם חוק רשות השידור (תיקון מס' 8), ובהתאם לסעיף 25 א(ב)(2) לחוק, כפי שהוסף, הוסמך הועד המנהל של רשות השידור לקובע, בהתייעצות עם המנהל כללי, כללים בדבר "איסורים ומיגבלות על תשדירי פירסומת והודעות". בתוקף סמכותו זו קבע הועד המנהל כללים הקרויים כללי רשות השידור (תשדירי פירסומת והודעות ברדיו), תשנ"ג-1993, ואלה פורסמו (לאחר ששמענו את טענות בעלי הדין) בקובץ התקנות מיום 6.7.93.

נניח שתשדירי פירסומת אחרים נוקטים, אמנם, לשון בוטה-הראוי שכך ייעשה גם בעניינינו? ואשר לסרטון הפרסומת בטלוויזיה, הסבנו תשומת ליבם של המשיבים לסרטון, ותשובתם הנה פשוטה: וכי חייבים אנו להתאים עצמנו לרמה הנמוכה ביותר המקובלת אחרים? וממשיכים הם ואומרים: אנו סוברים כי התשדיר פוגע בטעם הטוב; והאם אין הוא פוגע בטעם הטוב אך מטעם זה שאחרים משדרים פירסומות דומות? התשובה יפה בעיניי ולא אוסיף עליה.

...

עמד על כך השופט ברק בפרשת לאור בעמ' 439/438: "אין לה, למועצה, שיקול-דעת לבחור באפשרות, שאין בה ודאות קרובה ושאין בה סכנה קשה. עצם גישתה הסובייקטיבית של המועצה, כי לדעתה הסכנה קשה והתרחשותה היא קרובה לוודאי, אין בה כדי להכריע. המבחן לקיומה של ודאות קרובה ושל סכנה קשה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להשתכנע, כי מועצה סבירה רשאית הייתה, על בסיס העובדות שהיו לפניה, להגיע למסקנה, כי הסכנה קשה וכי התרחשותה קרובה לוודאי. לשם כך על ביתה משפט להשתכנע, כי המועצה נתנה משקל ראוי לעקרונות היסוד המתנגשים, כלומר לחופש הביטוי מזה ולסדר הציבורי מזה, 'משקל ראוי' לעניין זה הוא המשקל שבית המשפט סבור, כי הוא תואם את צרכיה של חברה דמוקרטית נאורה". ראה גם בג"צ 806/88 בעמ' 40.

אילו הפגיעה הייתה קשה מאוד ומזעזעת, אזי כל יתר השיקולים היו מתגמדים בשל כך. אך לא נראה לי כי זהו המצב במקרה דנן.

לכן לא הייתי בשום אופן מכניס פירסום זה לקטיגוריה של "פגיעה משמעותית וחמורה בטעם הטוב". לאור כל השיקולים שפורטו על-ידיי לעיל, הגעתי לכלל דעה כי אינה קיימת במקרה זה סיבה סבירה לפסילת תשדיר הפרסומת של העותרת, סיבה שהיה בה כדי לגבור על זכות העותרת לשימוש חופש ההתבטאות.

ובהתחשב בעובדה כי בחירות בסיסית עסקינן, מצדיקה מסקנה זו אף את התערבותנו בשיקול-דעת המשיבים.