לאחר שמיעת רוב פרשת ראיותיה של התביעה - שהתבססה, לא במעט, על עדות שותפם של המערערים לעבירות (מיקי איזנברגר), שזכה במעמד של עד-מדינה - ובעקבות הסדרים עם התביעה ביחס לתוכן האישומים, הודו המערערים בעובדות האישומים והורשעו בעבירות שיוחסו להם, בכללן קשירת קשר לבצוע פשע וכן החזקת סם מסוכן וסחר בסם מסוכן מסוג קוקאין בכמויות המגיעות כדי מאות קילוגרמים.
משה הורשע בהישתתפות עם אחרים בשתי פרשיות של הברחת קוקאין מדרום-אמריקה להולנד, בשנת 1995; כאשר בפרשה הראשונה הוברחו, כשהם מוסתרים בתוך גלילי מכונות, ונמכרו כ80-70- קלוגרם מן הסם האמור, ואילו בפרשה השניה נעברו העבירות ביחס לעוד כ400- קלוגרם.
...
המסקנה הנלמדת מכלל הנסיבות הללו היא, כי אף שכהן יצא, בסופו של דבר, פטור בעונש קל מזה שהיה מוצדק לגזור עליו, אין אמת המידה העונשית, המוטעית, שננקטה בעניינו יכולה למנוע מבית המשפט מלגזור לנאשמים אחרים בפרשה עונשים הולמים וראויים.
אך מקובלת עליי טענת סניגוריהם של מערערים אלה, כי בקוצבו תקופת מאסר של ארבעים חודשים תמורת הקנסות, חרג בית המשפט המחוזי הן מגדר סמכותו והן מן המידה הראויה.
הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין ראוי היה להימנע מחילוט דירת המגורים ולהניחה ברשות המשפחה למגוריה, ולפי הצורך גם לכיסוי צורכי המחיה שלה, שבגזר הדין לא נקבע לגביו ממצא היכול להניח את הדעת.
