הבעת דעה כמרכיב עוולה אזרחית של לשון הרע

הוראות ההגנה יחולו גם על פירסום המנוסח כהבעת דיעה, כאשר ניתן לאמת את הנתונים העובדתיים המובאים בפירסום (א' שנהר, עמ' 219).

סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בסך שלא יעלה על 50,000 ₪ בשל עוולה אזרחית ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן – ראה ס' 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע עומד היום על קרוב ל-75,000 ₪).

...

תביעת השתקה עוד איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התביעה הנה תביעת השתקה.

איני מקבלת טענה זו, אשר טוב היה לו לא נטענה.

לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלבנטיים, לזכות ולחובה, אני קובעת כדלקמן: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין לשון הרע שפרסמה על התובע בסכום כולל של 9,000 ₪.

ובלשונו של המכתב: "ארגון ההורים הארצי הנו גוף א-פוליטי המייצג כלל ההורים וחבריו נדרשים להמנע מכל פעילות או זהות פוליטית...מנשרו של מר פאדי מוחמד שחולק במסגדים, דעותיו העדתיות ופעולותיו יכול כל אזרח במדינה להביע בעת הבחירות לכנסת ישראל או לרשויות המקומיות בלבד (מאחורי הפרגוד)...". כמו כן, נטען במכתב כי הקובל הורשע בעבר בעבירות פליליות הקשורות במעשי מין נגד קטינות ועל כן אין מקומו בתפקיד במסגרת מוסדות חינוך.

הגנה ראשונה - סעיף 14 לחוק לשון הרע קובע כי: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

..בתי המשפט עמדו לא אחת על עיקרון פומביות הדיון כמרכיב במשטר הדמוקרטי, ועל חשיבותו הרבה לתקינותו של ההליך המשפטי, לביצור אמון הציבור בבתי המשפט ולמימוש חופש הביטוי.

(7) הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור; אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע" מנמק את הראציונאל העומד מאחורי הגנה זו, המעניקה הגנה לפירסום גם אם לא הוכחה כי האמור בו הם דברי אמת: קיימים מצבים שבהם מוטלת על אדם חובה לעשות פירסום מסוים.

...

לא מצאנו בין הגדרות הפגיעה בפרטיות שבסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, איסור על פרסום מדיוני בית המשפט, והחוק החולש על ענייננו הוא מעיקרא חוק בתי המשפט.

לאור האמור, אני קובע כי ההגנות שבחוק שבסעיפים 14 ו-15 לחוק לשון הרע חלות, במקרה דנן, על תוכנם של המכתבים.

אשר על כן החלטתי לקבל את בקשתו של הנאשם ולמחוק (לבטל) את הקובלנה הנדונה.

המשיבה טוענת כי המבקש ביצע פירסומי בלע תוך שהוא מנסה לצבוע אותם כהבעת דיעה לגיטימית, והמדובר במחלוקת שדינה להתברר בפני ביהמ"ש. המשיבה טוענת כי המבקש נימנע מלהפריד בין הפרסומים המהוים הבעת דיעה, לבין החלק העובדתי ובכל מקרה לא ניתן לראות בפרסומיו משום הבעת דיעה.

וכך נקבע בעיניין עע (ארצי) 26198-07-13 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ [פורסם במאגרים, 30.4.2015], באשר למידת הפרוט הנדרשת מהתובע בתביעת לשון הרע, נאמר כי - "בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פירסום", מרכיב "לשון הרע" והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים.

...

טענות המשיבה: המשיבה טוענת כי המדובר בבקשה טורדנית קנטרנית, שדינה להידחות.

על מנת שהחלטתי לא תמצא חסרה, אציין כי ביחס לשאלה האם על המשיבה להגדיר במפורש את סכום תביעתה ביחס לכל עילה ועילה, כאשר היא מגישה את התביעה בסכום מופחת מטעמי אגרה, הדעות חלוקות, ובכל מקרה בהתאם לפסיקה מהעת האחרונה, [לדוגמא, 40840-03-18 חאן השיירות בע"מ ואחרים נגד שחר בוכריס (פורסם במאגרים, 27.6.18)], אני סבורה כי לצורכי הנושא המצוי בפניי, והוא הארכת המועד, אין מקום להורות על הארכת המועד מטעם זה. לעניין הטענה כי עסקינן בתביעת השתקה – נושא זה הינו סבוך ומורכב, ובכל מקרה, לטעמי אין בו לכשעצמו בנסיבות העניין כדי להוביל להארכת מועד.

במסגרת שני פסקי דין אלה האוחזים לכאורה בגישות הפוכות, נראה כי השאלה אם פרסום תמונה מהווה פגיעה בפרטיות, אינה שאלה פשוטה והיא מורכבת מנסיבות קונקרטיות של הפרסום, בכיתוב שמתלווה אליהן, לזהות המפרסם, תפקידו, זהותו של מי שצולם, ועוד עניינים עובדתיים אחרים, ולפיכך, לטעמי לצורכי נושא הארכת המועד, לאור מורכבותו של הנושא, אין בו די להוביל למסקנה שיש להאריך את המועד להגשת כתב הגנה.

סיכום: אני סבורה כי יש להורות על הארכת המועד להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשה לסילוק על סף. הטעם לכך נעוץ באופן ניסוח כתב התביעה כפי שמפורט בסעיפים 16-22 להחלטתי זו. לעניין ההוצאות, הואיל והחלטתי זו עוסקת רק בנושא הארכת המועד, לא מצאתי לעשות צו להוצאות בשלב זה שכן עסקינן בהחלטת ביניים במסגרת הבקשה לסילוק על סף. החלטתי ניתנת בתפקידי כרשמת.

טענת הגנה "אמת דברתי": סעיף 14 לחוק קובע : 14". במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." נטל ההוכחה בטענת הגנה של 'אמת דברתי", מוטל על כתפי הנתבע, כאשר נידרשת מידת הוכחה מוגברת כאשר מייחסים לתובעים היתנהגות של תרמית ומרמה.

עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסם; (4) הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגות הנפגע בתפקיד שיפוי, רישמי או צבורי, בשירות צבורי או בקשר לענין צבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה היתנהגות;"

במקרה הנידון, ולאור חומר הראיות שהוצג בפניי מצאתי כי הנתבעות עשו עבודת תחקיר מקצועית, לאחר שקיבלו תלונות מאזרחים שנפגעו או מבני משפחותיהם של אזרחים אלו, שעל בסיסו שודרו הפרסומים.

לנושא זה היתייחס כבוד הנשיא אשר גרוניס בפרשת אילנה דיין, דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667 (2014)‏‏ (להלן: " פרשת אילנה דיין") וכך קבע הנשיא גרוניס: (ע' 733) ". עמדתי, אם כן, היא כי ראוי, באופן עיקרוני, להכיר בקיומה של חובה עיתונאית לפרסם פרסומים אשר יש בהם עניין משמעותי לציבור. פרסומים שנעשו בשל אותה חובה עשויים להיות ראויים להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק. תנאי נוסף להקמת הגנה זו הוא מילוי דרישת תום הלב הקבועה ברישה של סעיף 15 לחוק. יוער, כי בפסק הדין בערעורים קבע השופט פוגלמן כי יש להתנות את תחולת ההגנה בכך שהפירסום עומד בסטאנדארט של עיתונות אחראית אותו ראה כמרכיב ביסוד "החובה העיתונאית"."

...

התייחסות לתובעת 4 : ראשית יש לציין, כי בהחלטה שנתתי בנוגע לתובעת 4 מתאריך 02/03/2022 התבקשה התובעת 4 לתת הבהרה בנוגע למעמדה המשפטי, שכן ככל והיא נמצאת בהליך חדל"פ יש לקבל אישור בית משפט הדן בתיק החדל"פ להמשך ההליך בתיק זה. למעשה לא התקבלה כל תגובה מצד התובעת 4 לבקשתי ומשכך אין בסמכותי לדון בתביעתה ללא שהתקבל לכך אישור מבית המשפט הדן בתיק החדל"פ. סיכום: ממכלול הראיות עולה שהנתבעות פרסמו פרסומים שיש בהם לשון הרע כלפי התובעים, אך הנתבעות הוכיחו כי שעומדות להן ההגנות הקבועות בחוק ובמיוחד הגנת "אמת דברתי", "תום הלב" והגנה על דיווח עיתונאי.

לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה.

אני מאמינה לתובעים שהפרסומים גרמו להם לעוגמת נפש אך עקב קביעתי בהעדר חבות, הרי שמתייתר הצורך להמשיך ולדון גם בראש נזק זה. סוף דבר: לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים 1 ,2,ו 3 ביחד ולחוד לשלם לנתבעות סך של 30,000 ₪ שכ"ט עו"ד וסך של 5,000 ₪ הוצאות תוך 30 יום.

(7) הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור; .

חזקות אלו קובעות לפיכך כי "על הפירסום להיות סביר, אין לפרסם דבר שהמפרסם לא האמין באמיתותו, יש לנקוט מראש אמצעים סבירים לשם בחינת אמתות הפירסום, ואל למפרסם להתכוון לפגוע יתר על המידה" (השופט ניל הנדל בעיניין דיין) - והכל, כאמור, בהקשרה של ההגנה הספציפית והערכים המוגנים במסגרתה" באשר לשלב הרביעי – בהתאם לסעיף 7 לחוק פירסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע מהוה עוולה אזרחית.

...

סוף דבר התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק עוולות מסחריות – מתקבלת.

התביעה לפיצוי בגין אבדן עמלות בהווה ובעתיד וכן התביעה לפיצוי מוסכם כאמור בהסכם הסודיות, נדחות.

התביעה שכנגד בגין אי תשלום הפרשי עמלות וכן התביעה לתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע ועגמת נפש – נדחות.